הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
קיים פער לא-ברור בין הצורה שבה אנו מקיימים מצוות תפילין לבין תוכן המצווה, כפי שהוא מבוטא בתורה. החיוב להניח תפילין מוזכר ארבע פעמים בתורה – פעמיים בספר שמות ופעמיים בספר דברים. בספר שמות מצווה התורה על הנחת תפילין כדי לזכור את יציאת מצרים: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך… כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (שמות יג, ט). בספר דברים נועדו התפילין להשריש בנו את האמונה בא-לוהים אחד ובחיוב לקיים מצוותיו: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך" (דברים ו, ח). בשני המקומות, התפילין מופיעות לצד ריטואלים נוספים שנועדו להשריש בנו גם הם את אותן אמונות – בספר שמות מדובר בעבודת הפסח וקידוש הבכורות, ובספר דברים מדובר בקריאת שמע, לימוד תורה ומזוזה.
עיקר המצווה נועד להחדיר בתודעתנו יסודות אמונה החשובים לזהות היהודית. הנחת התפילין בראש ובזרוע מכוונת לכך שנבטא זהות זו הן במחשבה והן במעשה, וכך זהותנו תקיף את מכלול הפעילות האנושית. לאור זאת מצופה היה שאותם תכני אמונה יהיו גלויים, כך שנוכל לקרוא אותם ולקבל מהם השראה – בדיוק כפי שעל הציץ של הכהן הגדול היה רשום "קודש לה'" באופן גלוי, וכשם שבקריאת שמע אנו משננים פעמיים ביום, בקול, את עיקרי האמונה באחדות ה' והחובה לאהבו.
ואולם, בפועל, התפילין מעוצבת באופן הפוך מכך. הלכות עשיית התפילין – שלרובן אין מקור ברור אלא הן 'הלכה למשה מסיני' – מעצבות את התפילין בצורה כזו שהתכנים, שאותם התורה מבקשת שנזכור, מוסתרים בתוך קופסאות שחורות. אלמלא היו מספרים לו, האדם המניח תפילין לא היה יודע כלל מה יש בתוכן. וגם מי שיודע מה יש בתוכן, לא בהכרח יודע או זוכר את תוכנן של כל הפרשיות הטמונות שם. כיצד, אם כן, יכול האדם לזכור את יסודות האמונה והזהות היהודית אם אלו חבויים מפניו?
אולי המפתח לפתרון הפער טמון במילה "אות", החוזרת בכל הופעותיה של מצוות התפילין. התפילין אינן אמורות ללמד את האדם תכנים באופן ישיר אלא רק להוות סימן ותזכורת עבורו. בלשונו של הרש"ר הירש נוכל לומר שהתפילין הן "סמל" עבור האדם. התפילין הן סמל לזיכרון רחוק. הן סמל לזהות ולאמונה. הן סמל לנבדלותו של האדם הלובש אותן, ולקשר האינטימי שלו עם א-לוהי ישראל. לכן אין צורך לגלות את תוכנן של התפילין. הפרשיות נותרות מכוסות כדי לשמור על קדושתן. ודי בתודעה שהאדם עוטה על עצמו פרשיות מקודשות שכאלו כדי להדהד בו את זהותו.
(ויקרא תשפ"א)
לדעתי מאמר זה הוא עוד אחד המהמקרים של הבאת קושיה ותירוץ שהקושיה יותר חזקה מהתירוץ…
אולי אפשר להציע שהרעיונות המחשבתיים שהתורה מציינת הם רק דוגמאות ולא בדווקא? פרט שמלמד על כלל של זהות אמונית המורכבת מאוסף דברים שהפרט הוא רק אחד מהם ואז הכיוון של התירוץ יתיישב יותר?