מרדכי גרנביץ
בצהריים של יום שישי הקיוסק השכונתי שקט יחסית. אני הולך לכוס קפה של ערב שבת. אלי המוכר הוא בוגר קיבוץ, מקועקע, ועוד כמה סטריאוטיפים שמעידים כי לא באנו בדיוק מאותו עולם. הוא נותן קפה הפוך קטן, ושקט, מכיר כבר את הריטואל של יום שישי איתי.
יוסי הוא פרופסור ידוע לכלכלה עוד מימיו באירופה, "מרץ" קצת ימניים בשבילו, ככה הוא אומר בחיוך. הוא כרגע יושב וקורא עיתון בשולחן לידי. מן הסתם מרכיב את הממשלה הבאה, אני לא מפריע.
סרגיי כבר חצה את השבעים. הוא יושב עם הקפה ואז פונה אלי: "אולי כבר תוריד את 'השטויות' האלה"? ומצביע על הפיאות שלי.
אלי המוכר גוער בו: "שחרר ת'בנאדם לחופשי, זה לא ברית המועצות פה".
סרגיי לא נשאר חייב: "אני בארץ עוד לפני שנולדת, מותק. אני אומר לך שהוא יודה לי על זה".
יוסי מוציא את הראש מהעיתון: "למה מפריע לך הפיאות שלו?"
"מה זאת אומרת?", אומר סרגיי. "הוא לא יודע מה יש לחיים להציע לו. הוא נראה דווקא נורמלי, בחור טוב. ג'ינס והכל. מה זה ה'שטויות' האלה? זה סתם מיותר. הוא יודה לי".
יוסי מנסה להבין למה סרגיי מעיר לי על איך שאני חי.
"מה זאת אומרת למה? אני אוהב אותו!! הוא יודה לי על זה".
"תן לו לחיות איך שמתאים לו, הוא בסדר גמור", קובע הפרופסור קביעה לא אקדמית, ומחייך אליי. הוא הדגיש את זה שאני בסדר גמור. ושאני בדרך טובה לטעמו. סרגיי קצת לוקח צעד אחורה עם הקפה: "רגע, מרדכי, אתה יודע שאני פשוט דואג לך נכון? זה לא שאני נגדך. אני חושב שיהיו לך חיים טובים יותר בלי ה'שטויות'".
לא אלאה אתכם בהמשך המפגש שלקח לי את השקט מהקפה של יום שישי, רק אומר שאני לא יודע מי הביע יותר אהבה ואכפתיות, סרגיי או יוסי, אבל משניהם "נשב" רגש חיובי פשוט – שכל אחד ביטא בדרכו שלו. אפשר כמובן לחפור על זה פילוסופית האם אהבה זה להתערב או לשחרר, ולדון בזה עד כלות. אבל אני רק באתי להגיד שכשמכבים קצת את הרדיו ואת ההתגוששויות מעל דפי העיתונים, אנחנו אחלה עם כשאנחנו נפגשים בשטח. עיניים מול עיניים. ושלא ניתן לקמפיינים של עוד מערכת בחירות לבלבל אותנו.
