מרדכי גרנביץאיש יהודי היה בירושלים של מעלה, ר' דוד קלמנוביץ', דוד 'רומנישער' כינויו. יושב בכותל וקורא תהלים בלב נשבר, ומפעם לפעם הוא גונח חרישית "מלכהל'ה שלי".
מכונס בתוך עצמו היה, ורק אלו שהכירוהו מימי בחרותו יודעים כי לפניהם תלמיד חכם, המסיים את הש"ס מידי שנה, ובקיא בתנ"ך בעל פה.
בהיותו כבן שש עשרה, כאשר למד בישיבתו של הרב מבריסק, התחתן עם מלכה'לה.
הם חיו כשנתיים באושר, ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. הנתינים הזרים בארץ נאלצו לצאת לגלות בסוריה. בלחצם של הסובבים הוחלט כי דוד יפקיד גט 'על תנאי', כיון שאין לדעת מי יזכה לחזור משם…
בגמר המלחמה לא נותרו משבע מאות הגולים כי אם שבעה בלבד, ודוד ביניהם.
חרפת רעב נוראית ותנאים לא תנאים, ומה שהחזיק אותו ארבע שנים נוראות, היתה התקווה כי יזכה לחזור לשלום למלכל'ה שלו.
מה נורא היה שברו כאשר גילה כי בינתיים התחתנה מלכה. היא חיכתה וחיכתה, וכחלוף החודשים והשנים נכנעה ללחצים לממש את הגט, בחשבה שכבר לא תזכה לראות את דודל' שלה בחיים.
כשחזר ר' דוד והבינה מה קרה, תקף אותה צער ויגון בלי שיעור, אך הדבר כבר לא היה בר תיקון…
מאז ועד סוף ימיו – לא התחתן.
הוא התכנס בעצמו ודומה כי רגעי החסד שלו היו בימי ראש השנה במחיצת חבריו הברסלבר'ס במירון, אז היה שר איתם ויוצא מעט מבדידותו.
***
פעם ניגש אליו מישהו בתפילה והעיר לו שלא יושבים ב"ויברך דוד", נהם כלפיו ר' דודל' בשברון: "ארבעים שנה שאני יושב בלי אישה לא מעניין אותך ממני, חמש דקות ב'ויברך דוד' וכבר יש לך מה להגיד"…
הסיפור הזה, (שעיקרו מובא בספר "מירון" ליוסף הגלילי, ושאר חלקיו ביררתי עם בני משפחתו ומכריו) מצמית,
בא לי לצעוק שהיה איש כזה, ר' דוד רומנישער בעולם. שהוא לא רק היה – אלא חי בלבם של בני אנוש רבים, שאהבתם כרוך בה כאב אין סופי, שתקוותם התנפצה לנצח,
שלא טוב להעיר לאף אחד אם הוא יושב ב"ויברך דוד", או ב"נקדישך"…
שבן אנוש לעתים הוא פצע פתוח, לפעמים בקטנה, בנקודה בלתי נראית, אבל פצע פתוח.
דוד'ל שוכב כבר כמעט חמישים שנה בהר הזיתים, בחלקה של הברסלבר'ס, ונקיי הדעת הבאים בחצות אל הכותל המערבי, יכולים לשמוע אותו משם נוהם ושואג כארי:
"מלכה'לה שלי"…
(חוקת תשפ)
