מרדכי גרנביץ
בשנים האחרונות זכיתי להדליק נרות בפאב באישון לילה. המוסיקה נכבית וכמאה איש מצפים למוצא פי ועלי להגיד משהו לחנוכה- שיתאים לכל מישלב. כך מצאתי עצמי פותח בכל שנה בכך שבמצבים הכי חשוכים אפשר למצוא נקודה של אור ולברך עליה, שבאופל הקשה מכל, אם נודה על ניצוץ קטן, הוא יוסיף ויגדל. נבראנו עם כח להאיר את החשכה.
***
"אצל ‘החסידים המתים’ (כינוי לחסידי ברסלב) ברחוב נובוליפיה מתנוססת כתובת גדולה: ‘יהודים, אל תתייאשו’. היהודים רוקדים שם כמו לפני המלחמה. אדם שבתו מתה עליו יום קודם, רקד למחרת אחרי התפילה" (עימנואל רינגבלום ביומן מהמלחמה)
***
בבית הכנסת המיתולוגי של ברסלב בקטמון, היו מתכנסים החסידים בבוקר י"ח בתשרי לאחר התפילה בסוכת בית הכנסת לסעודת יארצייט רבם הנערץ.
מידי שנה היה מופיע יהודי שאינו נראה דתי, שהגיע במיוחד מאזור המרכז ליארצייט. החסידים כבר התרגלו לראותו אחת לשנה. מה הביאו לשם? כך העביר החסיד ר' חיים בורשטין ז"ל, מה שסיפר אותו אורח:
אבא היה בפולין כשהנאצים העלו אנשים נשים וטף דחוסים בלי אוויר לרכבת לאושוויץ. הוא סיפר על העצבות והייאוש שפקדו אותו בתוך הקרון, אבא נמחץ בצד, ליד חריץ שיכול היה להציץ משם, הוא היה חלש מאוד ביודעו שהסוף שלו קרוב, שבור ורצוץ עיניו כבויות וחצי מת פתאום שם לב שהרכבת נעצרה, הציץ מהחריץ וראה בית כנסת שעליו שלט גדול שמכריז:
"הוי אל תתייאשו! אין ייאוש כלל בעולם!"
כשקרא את המילים באותה סיטואציה, כשהוא מצוי בתהומות עמוקים של ייאוש, בתוככי הגיהנם – הרגיש שזה נכתב בשבילו. הוא תיאר לבנו פעם אחר פעם, איך קיבל כוחות מחודשים, איך אחר שכבר השלים עם מותו החליט באבחת רגע "אני לא נשבר, יהיה מה שיהיה", וכך בשארית כוחותיו התאמץ והתגלגל בזמנים הקשים, עשה ככל יכולתו בכדי לשרוד במקומות שאחרים מסביבו כבר הרימו ידיים, כשכל אותו הזמן השלט ההוא חי במחשבותיו – עד לסיומה של המלחמה.
"אני בא מידי שנה, כי אני חש הכרת טובה, לאותם חסידים שהיו שם ועלו לשמי שמיים במשרפות, אולם רוחם חיה פה אצלכם בקטמון"…
***
אין לנו מושג מה מילה אחת שלנו יכולה לפעול, מה דיבור של אמת שאמרנו למישהו יכול לעשות.
