סבא של יוסל'ה שוחמכר

פרשת יוסל'ה שוחמכר שהרעידה אמות הסיפים בזמנו, גרמה לי לחפור רבות בסיפור האנושי, הקטן, זה שאינו מגיע לשעריהם של עיתונים. ואולי כעת כשהלב חרד לאחינו שבאוקראינה, מתאים לשתף מעט.

זה סיפור על ילד המוברח שלא על דעת הוריו, כאשר המבריחים תופסים זאת כהתנגשות בין יהדות לשלטון חילוני, והמדינה רואה באיתורו משימה רבת חשיבות ומניעת מלחמת אחים.

הצד האנושי של הורי הילד הוא ברור וידוע, ואני חושב שכיום ישנה תמימות דעים שלא היה מתרחש דבר כזה. אולם אני הרהרתי רבות דוקא בשאלת הסבא, ופה אשתף מניסיונותיי להתחקות אחר הרקע האישי והאנושי: נחמן שטרקס, סנדלר תמים שעבר ייסורי גהינום בצל השלטון הקומוניסטי, מגיע ארצה שבור ורצוץ פיזית ונפשית ונראה כשלד מהלך. כשהשמועה מגיעה אליו לגבי אפשרות שנכדו ישוב עם הוריו לרוסיה ממנה ברח, הוא התחלחל ועולמו חרב עליו. הנכד גדל אצלו עד אז לבקשת ההורים, ונסיבות גידולו במחיצתו ליראת שמיים הביאו אור לנפשו הדוויה.

הקנאים דאז הובילו מהלך של הסתרת הנכד. הסבא בצר לו הסכים לכך. מעניין כי חברו מחסידי ברסלב ר' יונה לעבל אמר לו "תחזיר את הילד להוריו! אנחנו כבר נקרב אותו כשיגיע לבקר אותך". (לימים הביע צערו שלא הקשיב לכך).

הדברים התגלגלו למעצר הסבא, ובהמשך של בנו שלום, חסיד חב"ד. כך קשרה פרשיה זאת את אנשי ברסלב, חב"ד, וחוגי הקנאים. אצל כולם נערכו חיפושים, כולם היו בחזקת חשודים שאולי יודעים הם דבר…

נזכיר, שמלבד מלחמה אידאולוגית מתוקשרת, היתה פה משפחה נבוכה הנתונה בתווך. סבא שבור, שמסתכסך עם בתו וחתנו. המשפחה המורחבת אינה חיה בין חוגי העדה החרדית בירושלים וחלקה אינו דתי. הסבא עצמו לא יודע היכן הנכד, כיוון שהדברים כבר לא בשליטתו.

מעט מן המתחולל בנפשו של הסבא המיוסר אפשר לראות במכתב (שמצא ידידי יואל גווירץ בארכיון בן גוריון), בו הוא פונה לבן גוריון לאחר סיום הפרשה, בתחינה ובקשה שלא לכלוא את בנו החב"די ששיתף פעולה בעניין:

"אני פונה בזה למעלת כבודו בבקשת תחנונים בעניין שלום בית במשפחתינו השבורה והרצוצה אחרי שעברו עלינו צרות רבות עוד בהיותנו ברוסיה הסובייטית התגלגלתי שם בבתי סוהר שונים בגלל חטאי היחיד שבקשתי רשות לעלות לארץ ישראל הקדושה. בעת ישיבתי שם בבית הסוהר דרשו ממני שאלשין על אחיי היהודים ובשכר זאת ישחררו אותי אך בשום אופן לא הסכמתי לדבר זה ובגלל זה עינו אותי וסבלתי באופן נורא מאד. ממש לא יאומן כי יסופר. עין אחת הייתי מוכרח לעקור ובשניה אינני רואה אלא 4 פרוצנט בלבד. גם חצי כף רגלי נקפאה ונקטעה ביערות סיביר. ולא די בכל זאת הנה גם בני היקר ישראל ז"ל נדקר למוות על ידי בריונים רוסיים בקאראגנדא בחמש עשרה דקירות סכין אחרי המלחמה. אחרי כל התלאות האלו כשזכיתי כבר לעלות לארץ ישראל בקשתי לישב בשלווה עם כל בני משפחתי שנותרו לי ופתאום קפץ עלי רוגזו של יוסף נכדי היקר…

"כעת לאחר שכל הענין התברר והסתיים נדמה לי שכל אחד יכול לראות שישיבתי בבית הסוהר לא יכלה לעזור במאומה וזאת מן הטעם הפשוט כי לא היתה לי שום שליטה על כל הענין…".

ובהמשך הוא מתחנן עבור בנו ומבקש מבן גוריון "למנוע הרס משפחה בישראל… להתערב למען השכנת שלום של ממש במשפחתנו ולסיים בזה את סבלינו".

(פקודי תשפ"ב)