היזהרו לא לדרוך

זה לא עובד בלי לתת מקום, בלי לעשות משכן. בלי להאמין שבאמת האדם שבמחיצתי זקוק וראוי לכך

יש איזה מקום ששם מתקבצים הרבה חבר'ה שיצאו בשאלה. כל אחד עם הסיפור שלו, כל אחת עם מסע חייה. יש שם פעילויות, ושיח מאד פורה וגם לימודי תורה ויהדות. זה לא מקום של אנטי, אלא של חיפוש. ויוצא לי להגיע לשם לא מעט. מכל מקום, מישהו שאל אותי פעם מה כבר יש שם, לאיפה זה הולך. אמרתי לו תשמע, אפשר לדבר על יעדים, להגדיר מה בדיוק המטרות של גוף שמנהל כזה דבר, אבל לפני הכל יש פה מקום. לתת מקום. הלב לא יכול להיפתח כשהוא לא מרגיש בטוח, כשהוא כל הזמן תחת ביקורת כבדה, אי אפשר לנשום ככה. לתת מקום לבני אדם לשבת לנוח על ספה, בלי כל העומס האדיר של הציפיות החברתיות, מקום שאפשר לדבר באמת, ולשאול בכנות, ולשיר ולדבר ובעיקר להיות, זה דבר נשגב.

"נו", האיש ששאל אותי קצת הרים גבה ואמר לי "וזהו?"… אמרתי לו: "תראה מה הקב"ה מבקש מאיתנו: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', תעשו לי מקום ביניכם". זה דבר כל כך קטן לתת מקום? זה הרי דורש הקשבה, וענווה, ונתינה, ועמדה שיש בה אהבה אמתית, לא חונקת, לא מתנשאת. כמה ילדים מסתובבים בעולם הזה ולא נתנו להם מקום. נתנו להם הרבה דברים חשובים בחיים, אבל מחקו אותם לגמרי.

בכל מפגש עם בני אדם אני צריך לזכור שהאדם מולי מבקש מקום. מקום בלבי אולי, או מקום להגיד את דעותיו, מקום בעולם. לבוז למישהו זה לבטל את המקום שלו. לבוז זה לא רק בציניות או לעג, לפעמים עצם המחשבה ש"מה הוא כבר מבין נעבך, אני מבין הרבה יותר טוב ממנו מה הוא צריך", יש בזה כבר מחיקה כלפיו. איך מרגיש אדם שביטלו אותו, כשמחקו את רצונותיו האישיים וחלומותיו הכמוסים? זה גם בדקויות, כי הלב שלנו מרגיש גם מה שלא שנאמר במילים.

פעם באיזה שיעור דברתי על רצון, על המעלה של רצון וכמה חשוב שאדם ישאל את עצמו מה הוא רוצה מעצמו, מה הוא רוצה מהחיים שלו, לאן פניו מועדות, מה בוער בו, מה מדליק אותו, איפה הרצון הזה בזוגיות, בתפילה, בהורות, הרי אם זה נכבה כדאי לבדוק מה הולך שם… ככה דברנו, ואז בסוף השיעור מישהו אמר בכאב, "בחיים אף אחד לא אמר לי שזה חשוב בכלל מה אני רוצה. רק הנחיתו מה לרצות…"

אני חושב על זה המון כאבא. אני יכול בגערה להשיג כל מיני דברים. ו"לנצח". אבל באמת באמת -השאלה היחידה זה אם הדלקתי רצון אצל הבן שלי. כי זה מה שיניע אותו בחיים. ואם רק כיביתי רצון, אז מה עשיתי? מה, אנחנו מגדלים רובוטים?

זה לא עובד בלי לתת מקום, בלי לעשות משכן. בלי להאמין שבאמת האדם שבמחיצתי זקוק וראוי לכך.

כשנכנסים לחייט, כל אחד יודע שיש על הרצפה חתיכות של בדים, אדם נכנס ודורך עליהן מבלי משים. וכשנכנסים לנגר, למשל, הרי שעל הרצפה פזורות חתיכות עץ ונסורת. וכשנכנסים לישיבה, כך אומרים בשם החזון איש, על הרצפה יש חתיכות של בני אדם.

אני לא בטוח שזה רק בישיבה, כנראה שבכל מקום בו מתקיים דיבור, אינטראקציה כלשהי, יש להיזהר על מה דורכים… שנזכה לעשות מקדש בלבנו, שנזכה לתת מקום!

(תרומה תשפ"ב)