האחריות המוטלת על האדם ביחס לקבוצות אחרות בחברה

פרשת כי תצא נושאת בתואר שיאנית המצוות, היא מחזיקה בתואר הפרשה העמוסה ביותר בנורמות יותר מכל פרשיות התורה. מוני המצוות מזהים בפרשה 74 מצוות, מתחומים ועניינים שונים.

אחת המצוות המנויות בפרשה קובעת: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש". בפשטות עוסקת מצווה זו בקדושתו של מחנה צבאי. החובה להטיל מגבלות ואיסורים על אלו שיוצאים להילחם מוסברת אצל הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש שמטעים ומסביר את טעמן של ההוראות המיוחדות למלחמה, וכך הם דבריו: "בימי מלחמה האדם נוטה לקרוא דרור לתאוות הרס ולשילוח רסן מוסרי. כל המצוות האלה באות לחייב את המצפון היהודי אפילו במצבים חריגים; קל וחומר הדברים אמורים – ובמידה גדולה עוד יותר – במצבים של החיים הרגילים". בעתות של מלחמה הקפיץ המוסרי שתופס את האדם משתחרר, התחושה בשדה הקרב שהכל מותר ביחס לאויב, ביחס להתנהלות החיים, הרי אין מדובר במהלך החיים השוטף, ולכן יכול האדם לפרוק כל עול מוסרי ואם הדבר החמור ביותר – רצח, מותר. והרג של אויב הוא ערך חשוב, אז כל יתר הנורמות והאתיקה הופכים להיות ל'שוליים'. על כן באה התורה ותובעת את השמירה על חיי מוסר גם בעתות של מלחמה.

הקריאה 'והיה מחניך קדוש' יכולה בהחלט לשמש עקרון לתפיסה כוללת שראוי שתלווה את האדם בצאתו למלחמה. אלא שחז"ל לא פעם חרגו מפשט הפסוק ודלו עומקים ורבדים נוספים למקראות. כך למשל מהפסוק 'והיה מחניך קדוש' נלמד העקירון שאסור ללמוד דברים שבקדושה במקומות מטונפים.

אם נבקש לגלות רובד נוסף בקריאת הכתוב, ואם נבקש להעניק לטקסט המקראי משמעות אתית וממד מוסרי, כאשר מניחים שלקרוא את התורה משמעה לדלות ולאתר את הגנוז בה. נצחיותה של התורה והיקפה מחייבים את הלומד בה לחתור לעומק הבנתה. התורה מקפלת בתוכה רבדים רבים, ועדיין לא עמד האדם על מלוא מכמניה ואוצרותיה הגנוזים בה, כים שאין להם סוף ועומק נעדר תחתית זהו סוד קסמה של תורת הנצח. ומכאן לחובה המוטלת על האדם במפגש עם הנצח עם האינסוף לגלות דרך המפגש את משמעות והבנת דרך החיים וכיצד יש לחיות חיים מתוקנים.

נאמנים לתפיסה זו אבקש להציע רובד נוסף להבנת הפסוק "והיה מחניך קדוש" ככזה שמקפל את החובה על האדם לנהוג באופן כזה שיקדש את הקבוצה שהוא חלק ממנה.

האדם הוא יצור מדיני, חיה חברתית, וככזה מוטלת עליו החובה להכיר את הכלל, להיות ער ואקטיבי למתרחש. היה זה משה שלימדנו את קיומה של החובה לא להישאר אדיש לתופעות חריגות המתרחשות במרחב הציבורי "אסורה נא ואראה" – רש"י "אסורה – מכאן להתקרב לשם". ברוח זו מלמדנו הרב וולבה בספרו 'עלי שור': "האדם הפרטי חייב להיות איש הכלל, לא קל הוא הדבר, כי הפרט רואה בחייו הפרטיים את כל החיים. להכיר את הכלל, ולהבחין את עצמו כעלה קטן בעץ – כמה צריך אדם להתעלות כדי להכיר זאת, אבל הכרה זו זאת הכרחית היא לאדם אם הוא רוצה לבנות חייו על האמת".

אלא שצלילה ועיסוק במרחב הציבורי יכול במהירות להוביל לפלגנות ולפילוגים. לעולם מחלוקת בינאישיות מעוררות סערות נפש גדולות, מלחמות אמוציונאליות גדולות. שאם לא נדע לרסן אותם הן יכולות להיות הרות אסון. כך למשל קוראים אנו על מלחמת האחים הישראלית הראשונה שאנו קוראים בספר בראשית. כאשר עוצמת השנאה והסלידה בין האחים לבין יוסף מגיעה למצב בו מעיד הכתוב "וישנאו אותו [=אחי יוסף] ולא יכלו דברו לשלום". שנאה כל כך חזקה שהאחים 'מחרימים' את יוסף ואינם מסוגלים לומר 'שלום' אחד לשני. הסוף הטראגי במקרה של אחי יוסף מוכר והם מוכרים את אחיהם, את יוסף, לעבד. במבחן הזמן האחים מצטערים על  מכירת יוסף, באומרם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". מנגד, יוסף המשיך ונהג בכבוד באחיו, כך למשל מסביר הרש"ר הירש: "לא יכלו לסבול, כאשר דיבר אתם בידידות. במקום שיש ידידות, שם אין מקפידים על כלום; במקום שיש מתיחות – שם מקפידים על הכל, ודורשים לגנאי דוקא גינוני ידידות". יוסף מבחינתו ועל אף יחסם המזלזל של האחים, המשיך לדבר איתם בנחת, אולי אף ניסה לפייסם בדברים, אולם הם לא היו מסוגלים לקבל זאת, כדי להצדיק את עמדתם וגישתם ביחס ליוסף הם דברו שדאגתו להם וההתעניינות בשלומם אינה אמתית.

מציאות נוספת דומה ניתן למצוא אצל דוד המלך. הימים תקופת הרדיפות של שאול אחרי דוד מתוך מטרה אחת ברורה- להמית את דוד. כפי שמתאר המקרא: "וידבר שאול… להמית את דוד". בעיצומם של המרדפים כאשר דוד נס על נפשו מפני שאול שרודף אחריו עם כח צבאי שמונה 3,000, ואשר מטרתו המבצע חיסולו של דוד המלך. נקרות לדוד שתי הזדמנויות בהן יכול היה לפגוע בשאול ולהמיתו מכח הכלל התלמודי העומד בבסיס העיקרון של הגנה עצמית ואשר קובע: 'הקם להורגך השכם להורגו'. בשתי הזדמנויות שונות יכול דוד היה להביא את מסע בריחתו לסיום, ובשתי ההזדמנויות דוד בוחר שלא לעשות כן למרות שהייתה עומדת לו הגנה מלאה והצדקה מוסרית למעשהו. ולמרות זאת אומר דוד "חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ה' לשלח יד בו [=בשאול]".

כמה גדולה מתנקזת מהתפיסה שמלמדנו דוד. דוד נרדף, לדוד יש הצדקה למעשהו ולמרות זאת אין די ברצונו של שאול לפגוע בדוד כדי להתיר את הפגיעה בשאול.

שתי דוגמאות מקראיות. יוסף ואחיו, שאול ודוד. שני מחנות ניצבים זה מול זה. יוסף מול אחיו, ומחנה שאול אל מול מחנה דוד. בהקצנה בולטת מודגשת הנכונות של צד אחד לחתור לשלום, בעוד הצד שכנגד אינו נכון לקבל את המחנה היריב. אינו מוכן להפנים שלא הכל דומים, שחילוקי דעות ותפיסת מציאות שונה היא הכרח כאשר מצויים אנו בסביבת בני אדם. ואף על פי כן ההתנהלות צריכה להיבחן על בסיס שאלה אחת פשוטה האם במעשה, אותו אני מבקש לעשות כעת, יונק כוחו מהעקרון 'והיה מחניך קדוש', אם התשובה היא חיובית יוכל אדם לפעול. אולם, אם התשובה הפוכה – הרי שאין כל הצדקה לפעול באופן שהמעשה חורג ממתחם העקרון 'והיה מחניך קדוש'.

החברה הישראלית חווה טלטלה חברתית מורכבת. החומות שכל צד בונה לעצמו הופכות עם הזמן ליותר ויותר גבוהות, אלו מונעות שיח ומקשות לדבר האחד עם השני שלום. לעיתים אנשים בונים לעצמם את החומות מבלי להבין מדוע, מבלי לשאול את עצמן על מה באמת המהומה. לעיתים היעדר שיח חופשי נובע מחוסר האמון שכל מחנה חש כלפי הצד שכנגד.

דבר אחד בטוח, שאם כל צד יבדוק את עצמו, יבחן האם פעולתו מקדת את המחנה אליו הוא שייך, האם מעשהו עומד ברף של 'והיה מחניך קדוש', ככל שהתשובה היא לאו – ראוי לשוב אל פרקי ההיסטוריה של יוסף ואחיו, ושל דוד ושאול כדי ללמוד איך הדברים נראים מהצד, ואיך צד צריך לנהוג כלפי המחנה השני.

*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

(כי תצא תשפ"ג)