אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')
פרשת השבוע מקפלת בתוכה את אחת הטרגדיות הגדולות של דור המדבר. טרגדיה שמתחוללת באחד מרגעי השיא של העם – חנוכת המשכן, אירוע שמח בו אהרון ובניו הכהנים חונכים את העבודה במשכן, הקרבת קורבנות, אהרן מברך את העם, ושוב בהמשך משה ואהרן מברכים את העם, מראה ייחודי שהכתוב מתאר באופן הבא: "וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". המחזה מופלא, ועל פי פשט הפסוקים מבקש ללמד שהעבודה והפעלת המשכן עמדה בציפייה הכפולה: הראשונה- התגלות כבוד ה' על המשכן וירידת האש, והשניה- תגובת העם: 'וירונו ויפלו על פניהם'. שיא שבו האדם מצליח לעמוד בצו האלוקי והדברים מתקבלים גם בעליונים.
וא,ז מגיעה הטרגדיה, המתוארת בפסוקים באופן הבא: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לני ה' אש זרה אשר לא צווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'". זו טרגדיה נוראית בעיצומו של היום השמיני, בעיצומה של השמחה הגדולה בני אהרון מחליטים לנקוט ביוזמה פרטית. כוונתם היתה טובה, כפי שמציג זאת המדרש: "אף הם בני אהרון בשמחתם כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים עמדו להוסיף אהבה על אהבה, שנאמר 'ויקחו' ואין לקיחה אלא שמחה". התורה אינה נוקטת בפירוש מה היה חטאם ומציינת, בצמצום, "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צווה אותם", חז"ל ופרשני המקרא עסוקים בניסיון להבין מה היה מהות חטאם. כך או כך פשט הכתובים מדבר על פעולה בחריגה מסמכות, פעולה בעטיה בני אהרן נענשים בעונש קיצוני, והם מוצאים את מותם.
בניסיון לדמיין את הרגע כפי שהוא נתפס בעיני העם, הרי שמדובר בהלם מוחלט, יכול שאפילו רוב האנשים הנוכחים אינם מבינים באותו רגע מה קורה כאן, למה הם מתים, האם המשכן הוא דבר שהורג? האם משהו בפרויקט של הקמת המשכן נכשל ומותם של בני אהרן נובע מתוצאה של כשל תכנוני? השאלות מקוננות בקרב העם. חלק מהנוכחים באירוע צועקים, חלק מהאנשים בוכים. זה אירוע מורכב, שמחה גדולה שמסתיימת בטרגדיה עצומה. אמנם אין הכתוב עסוק בתיאור רחשי הלב ותגובת העם, אך לעומת זאת, הכתוב כן מדגיש את תגובתו של אהרן, וכך מתאר הכתוב את תגובת אהרן: "וידם אהרן".
זהו צמד מילים שמקפל בתוכו תפיסה רעיונית שראויה לבירור. בפשטות, תגובתו של אהרן היתה שתיקה. הוא רואה כיצד שני בניו מאבדים את חייהם, והוא שותק. אז נכון, יש אשר מזהים את השתיקה כתופעה מוכרת בהתמודדות האדם עם המוות, כפי שמשמיענו רבינו בחיי, באומרו: "השתיקה אחת ממשפטי האבלות". אולם, יש הרואים בשתיקתו של אהרן לא שתיקה שנובעת מעוצמת ההלם, והטראומה שבחוויה, ולא שתיקה שמקורה נובע מהיעדר היכולת להביע עמדה. אלא הפוך, מדובר בשתיקה ממקום שכן היה לו משהו להגיד, אהרן כן רצה לדבר ולהגיב, אך תחת זאת הוא העדיף את השתיקה. ור' שלמה יצחקי, רש"י, בפירושו לתורה משמיענו פירוש שיש בו כדי לחזק רעיון זה, וכך הוא לשונו: "וידום אהרון – קיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל שנתייחד עמו הדיבור". לפי פירושו של רש"י שתיקתו של אהרן לנוכח עוצמת הטרגדיה 'מזכה' אותו בשכר, במילים אחרות- שתיקתו נמצאה משתלמת וזאת לנוכח העובדה שבעקבותיה הא-ל חורג מהדפוס השגרתי שאת מסריו, חוקיו ומצוותיו הוא מעביר דרך משה, ובשכר שתיקתו הא-ל מוסר לאהרן פרשה, הא-ל מדבר עם אהרן. ליבי אומר לי ששכר זה אינו מגיע רק בגלל עצם השתיקה שמאפיינת התנהגות אפשרית עבור אדם שעומד מול יקיריו שמונחים ללא רוח חיים, אלא בגלל שלאהרון כן היה להגיד וכן היה לו להשמיע, ובכל זאת הוא ביכר את השתיקה על פני הדיבור.
בדור בו מצפים מאדם שידע להגיב, שייתן תגובה, שידבר, בדור בו יש ציפייה שתשמיע דעה, מגיע אהרן ומבקש ללמד מסר, ולפיו לא תמיד צריך להגיב, לא לכל אירוע בחיים יש מילים מתאימות, לא תמיד התגובה על אף הציפיה לתגובה היא הדבר הנכון.
התפיסה לפיה לשתיקה מעלה מיוחדת אינה מיוחדת אך למקרה של אהרן, כך למשל שלמה המלך בספר משלי קובע לנו: "גם אויל מחריש חכם יחשב, ואוטם שפתיו נבון", הד נוסף לתפיסה זו אנו מוצאים בעדותו של ר' שמעון בן גמליאל במסכת אבות שמעיד על עצמו: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". ואם נבקש לקפוץ לדורנו שלנו היטיב להגדיר את עוצמתה של השתיקה ביחד לדיבור אביב גפן באחד משיריו וכך הוא כותב: "השתיקה שלי זו הצרחה הכי גדולה שבי. השתיקה שלי זה הכאב הכי כואב אצלי".
(שמיני תשפ"ב)
