פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
מפגש הפסגה שבין יהודה ויוסף הוא אחת התמונות העוצמתיות ביותר בספר בראשית, אם לא במקרא כולו. מכירת יוסף בידי אחיו, הניסיון לטשטש אותו באמצעות הבאת כתונתו המוכתמת בדם אל אביהם יוסף, עליית יוסף לגדולה והתנכרותו אל אחיו, בידוי הראיות שהיה כרוך בהטמנת הגביע באמתחת בנימין, כל אלה מוסיפים למתח שמוביל אותנו אל רגעי השיא.
ואז, הכל מתנפץ באחת. לאחר נאום סנגוריה מופלא של יהודה, המשלב נימוס וענווה ("ידבר נא", "ואל יחר אפך בעבדך") עם דעתנות וסמכות ("ועתה ישב נא עבדך תחת הנער") מגיע רגע ה'שבירה'.
אך במקום להשיב, "ויתן את קולו בבכי". גם קולם של האחים נאלם דום: "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו".
תופעה דומה נגלית לעינינו במפגש שני האחים האוהבים. במקום דיבור – בכי ו'נפילה': "ויפל על צוארי בנימין אחיו, ויבך, ובנימין בכה על צואריו".
גם לאחר מכן 'מדבר' יוסף תחילה בשפה שאינה מילולית: "וינשק לכל אחיו, ויבך עליהם", ורק לאחר מכן: "ואחרי כן דיברו אחיו אתו".
תמונה דומה נגלית כאשר האחים מספרים ליעקב אביהם את החדשות: "ויגידו לו לאמר", אבל יעקב – "ויפג לבו כי לא האמין להם".
יעקב – אולי ה'דברן' הגדול ביותר מכל שלושת האבות (ולא לחינם טבוע בדמותו: 'הקול קול יעקב'), מי שמנהל דיאלוגים שלמים במהלך חייו – עם עשו אחיו ועם אביו ואמו; עם רועי חרן ועם לבן; עם רחל ועם לאה; עם בניו ועם פרעה מלך מצרים – נאלם פתאום דום, שותק.
האחים ממשיכים לנסות: "וידברו אליו".
אך יעקב אינו מדבר עמם, אלא משלח הצהרה סתמית, כביכול, לא אליהם ישירות: "ויאמר ישראל (למי?): רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות".
כך נהג יעקב גם בפגישתו הראשונה עם רחל: "וישק יעקב לרחל, וישא את קולו ויבך".
ורק לאחר מכן: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא";
גם במפגש עם יוסף בנו, לאחר שנות נתק רבות, השניים אינם מדברים באמצעות מלים: "וירא אליו, ויפל על צואריו, ויבך על צואריו עוד".
רק לאחר כל אותן פעולות של 'התראוּת-התחזוּת', 'נפילה' ו'בכי', מגיע תור הדיבור: "ויאמר ישראל אל יוסף: אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך".
למדנו שיעור גדול: לא תמיד הדברים עיקר. לעתים דווקא המעשה, הבכי, הוא-הוא ה'דיבור' העוצמתי ביותר, ודווקא השתיקה והדממה הן-הן הצעקה הגדולה ביותר.
כך במקרא, וכך גם בתפילה היהודית, שלא אחת מחוותיה הלא-מילוליות דוגמת הכריעה וההשתחוואה, פרישת הידיים אל-על והבכי, הם-הם הדיבור העוצמתי ביותר, שבכוחו להבקיע שערי שמים.
(ויגש תשפ"א)
