הבטחה שלטונית צריך לקיים

בתחילת פרשתנו פונה יהודה ליוסף בניסיון לשנות את הגזירה ולשחרר את בנימין: "ויגש אליו יהודה ויאמר: בי אדני! ידבר נא עבדך דבר באזני אדני! ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית מד יח). מדובר בפנייה 'דיפלומטית' – דו משמעית שיש בה בקשה, אך גם ביקורת ותביעה: "'כי כמוך כפרעה' – מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן. וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו" (רש"י שם עפ"י ב"ר צג ו). כשדרשת שנביא בפניך את בנימין אמרת שזה רק כדי לראותו, לוודא שְכֵּנִים אנחנו (לקמן פס' כא), ואמירה של שליט היא הבטחה! וכעת אינך עומד בהבטחתך!  בדרך מניפולטיבית הבאת למאסרו, ואתה מונע ממנו לשוב אל אביו! יש בכך ביקורת על יוסף ופרעה. כשליטים הם נדרשו לעמוד בדברם ולקיים את הבטחותיהם.

פרעה הבטיח לכל עמי האזור; שכל מי שירצה יוכל לרכוש אוכל ממצרים באופן חופשי ובטוח, מבלי שייעצר. זוהי הבטחה השלטונית: "ועוד פרעה הכריז בכל ארצו כל מי שיבא לשבור בר, ביאתו והליכתו לשלום! היינו מבטיח ואינו עושה" (חזקוני שם). "והבטיח שכל הבאים לשבור בר יבואו בטוחים, ואלו נתפשו כמרגלים" (פירוש הרע"ב שם). לא רק הפרת ההבטחה של פרעה היתה כאן כלפי האחים, אלא גם 'תפירת תיק'  באשמת שווא של עבירות ביטחוניות וניסיון ריגול, כדי לכלוא אותם.

התביעה מבעל השררה ומבעל תפקיד שלטוני לעמוד בדיבורו ובהבטחתו, גם כשאינה בכתב, הינה דרישה מוסרית שמעוגנת בחוק, במדינות רבות, משום שהיא הבסיס לאמון הציבור במנהיגיו ובמערכות השלטון.

לדרישה זו גם ביטויים חשובים בהלכה. הגמ' מניחה כהנחת מוצא ש"מלכותא שאני דלא הדרא ביה! (דין ההבטחה של המלכות, שונה. מלכות אינה חוזרת בה מהבטחותיה א.ש.). גם נציגי הציבור, בעלי סמכות, חייבים לקיים הבטחותיהם לאנשים, גם אם נאמרו בע"פ ללא חוזה (שו"ת הרא"ש סי' ו'  יט, כא). היחיד אמור להיות בטוח שההבטחה של בעלי הסמכות תקויים כיון ש"שאין דרך הצבור להשטות" (שו"ת הריב"ש, סי' תעו. רמ"א, חו"מ, פא, ס"א). הלכך פסק בית הדין הרבני הגדול למפלגות המפד"ל ואגודת ישראל ברחובות, שעליהן לעמוד בהבטחתן בע"פ לקיים רוטציה (ערעור תשכ"ז/96, פד"ר ו, 176 ,173).

גם במשפט האזרחי בישראל נקבע שהתחייבות שלטונית בע"פ יש לקיים (השופט ברנזון בג"צ סאי-טקס).

התופעה שאנשי שלטון מבטיחים ולא מקיימים, קיימת כבר מימיה הראשונים של המדינה, כאמירה: "הבטחתי אבל לא הבטחתי שאקיים". לימים גם היו הבטחות שאף התהפכו לגמרי כהבטחת הבחירות: "דין נצרים וכפר דרום כדין ת"א"! ולבסוף התנתקות. (אריאל שרון)

או הבטחת רבין ז"ל: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". ומיד לאחר בחירתו החל במו"מ עם הסורים על הירידה מהגולן ופינוי הישובים.

אין להתכחש לכך שלעיתים הבטחות שהיתה כוונה כנה לקיימן לא התאפשר לקיימן בגלל סיבות שונות ואובייקטיביות, אולם ברבות השנים נדמה שהדבר הפך כמעט לנורמה. אנשי ציבור מבטיחים הבטחות לבוחר כדי לפתות אותו לבחור בהם, כאשר הם מלכתחילה לא מתכוונים לקיימן. והציבור? נדמה שהוא כבר התרגל לכך, שאין להאמין להבטחות ומתייחס אליהם בציניות ובחוסר אמון.

הגיע הזמן לשנות! אנו ראויים לאנשי ציבור ומנהיגים אמינים! אנשי מופת, שפיהם וליבם שווים. לא נכון להשלים עם הנורמה  שכשאנשי ציבור מבטיחים לא ניתן להאמין שהם יקיימו. ואף יעשו את ההיפך. הדבר פוגע באמון הציבור. יש תחומים אסטרטגיים שבהם חוסר האמון עלול לעלות במחיר גבוה ואף במחיר של חיים. אנו רואים זאת בתקופת חרום ומגפה. מה קורה כשאמון הציבור נפגע. ואף ראינו זאת בשעת מלחמה כאשר האמון במנהיגי הציבור נדרש כדי לרתום את הציבור לתת גיבוי להחלטות של מנהיגיו.

בפראפראזה על הפסוק: "טוב אשר לא תידור, משתידור ולא תשלם" (קהלת ה ד), נקרא: "טוב שלא תבטיח משתבטיח ולא תקיים!".

(ויגש תשפ"א)