הדרן עלך

סיום מחזור נוסף של לימוד "הדף היומי" הוא אירוע מרגש. מאות אלפי יהודים, בכל רחבי העולם, שמחים בשמחת לימוד התורה ו"מתחילים מבראשית". לימוד המתחדש ומחדש בכל יום תמיד, ואינו פוסק לעולם.

את לשון "הדרן" פירשו חכמים, ראשונים כאחרונים, בשתי פנים. האחת, על דרך הארמית, לשון "חזרה". ללמדנו שיש לחזור על הלימוד פעם ועוד פעם.

הפירוש השני ל"הדרן", על דרך העברית, לשון "הדר", ללמדנו שלימוד גמרא, הוא זיוו, הוא הודו, הוא הדרו של כל יהודי.

אחד הנימוקים שבהם תמך ר' מאיר שפירא מלובלין את ייסוד המפעל היה הרצון לאגד את כל קהילות ישראל ללימוד משותף אחד. בכל מקום שיהיה יהודי בעולם, יוכל למצוא לו 'חברותא' שיהיה שותף עמו בלימוד אותו דף גמרא יומי.

ביטוי היסטורי מרגש להגשמת חזון זה באה בעדות מופלאה, בכתבו של ר' פנחס (פיניע) לוין (אחי הרי"מ לוין, מנהיג "אגודת ישראל"), מחשובי חסידי גור ומקים מכון "בית יעקב" למורות: "היה זה בשנת תרצ"ד [1934]. עם ההתעוררות הגדולה בפולין לעליה לארצנו הקדושה… בסימן ההתעוררות לעליה ולאור ההצלחה בהשגת ה"סרטיפיקאטים" [=רישיונות העלייה] הראשונים בשביל חלוצי האגודה נקראה התייעצות דחופה בציריך שבשוויץ. לכן שמתי את דרכי בחזרה מארץ ישראל בכיוון ציריך וחיפשתי קשר מן הנמל טריאסט באיטליה למדינת שווייץ. תוך כדי כך יצא לי לעבור דרך העיר האיטלקית הגדולה מילאן [=מילאנו] ולהתעכב שם בציפייה על גשר הרכבת אל הגבול השוויצרי. והנה במילאנו הלכתי לחפש אחרי מסעדה כשרה. עוד בארץ ישראל הודיע לי מישהו כי מתקיימת במילאנו מסעדה כשרה אלא שלא קיבלתי את הכתובת שלה. הסתובבתי ברחובות הארוכים של מילאנו ולא ידעתי אצל מי לשאול על הכתובת הנכונה. לפתע פתאום עולה באוזני קול ניגון של גמרא, זה הניגון העתיק והשובה לב המרטיט כל נפש. נעצרתי במקום מתוך עצמת ההפתעה. מה זה פה? ניגון הגמרא הפורץ ועולה בלב לבה של מילאנו? רגע נעצרתי במקום כמהורהר מכוח התדהמה. הטיתי את אזני והקשבתי לנעימה נוגה של הלימוד ואכן נוכחתי כי אזני קולטות מאמרי חז"ל מתוך הדף היומי של אותו יום עצמו, כי במזוודותיי הייתה אתי מהדורה קטנה של מסכת אחת מן הש"ס של חורב ובדרך, בשעת הנסיעה ברכבת, עיינתי בדף היומי. ברור כי חידתי הגדולה נפתרה במהרה. בו במקום גיליתי את המסעדה הכשרה אשר ממנה עלה ניגון הגמרא. היה זה בעל המסעדה, יהודי בר אוריין, שאף כי חי בבדידות גמורה בפינה זו של מילאנו הגויית, שמר על לוח דף היומי והתענג על ההרגשה המעודדת שהוא נמנה על המחנה הגדול של לומדי דף היומי בעולם כולו".

בעל המסעדה היה לא אחר מאשר ר' גרונם ליכטנשטיין, חסיד שבחסידים (שהתכתב בדברי תורה עם הראי"ה קוק), וסבו של הרב אהרן ליכטנשטיין ראש ישיבת "הר עציון". בתום יום עבודה מייגע בפנסיון שבבעלותו (לצד עבודתו כשו"ב הקהילה), וכרבים מעמיתיו, ביקש להשכיח את תלאות היום בלימוד דף גמרא.

חלפו כשמונים וחמש שנה. נינתו, הרבנית אסתי רוזנברג, ראש בית המדרש לנשים במגדל עוז, זכתה לציין את סיום מחזור הדף היומי עם תלמידותיה ועמיתותיה, בטקס שנערך בבניני האומה בהשתתפות אלפי נשים.

מחזה שלא שערוהו לא אבותינו, אף לא אימותינו. ודומה, שאפילו ר' מאיר שפירא, איש המעש והחזון הגדול, לא היה יכול לחלום עליו. מהפכה רבתי בלימוד התורה, לימוד שמבקש להכיל גם את המחצית האחרת באוכלוסייה היהודית.

ביטוי למהפכה זו נמצא בשני סיפורים. היה זה לפני כ-40 שנה. משרד החינוך קיים כנס ארצי של מורי התושב"ע, שבו נכחו כ-200 רבנים מזוקנים… ואישה אחת, שהצטנפה לה בקצה האולם. משהבחין בה המפקח הארצי על הוראת התושב"ע, שאל את היושב לידה: "מה זה? מדוע הבאת את המזכירה של בית הספר? ביקשנו לא להביא נלווים!". רק משפתחה את פיה, הובהר לכל הנוכחים שידיעותיה בגמרא עולות על אלה של רובם.

בחלוף כ-30 שנה התקיימה "סעודת מצווה" לרגל סיום מסכת בידי חבורת נשים בגוש עציון. במהלכה, שאל אחד הילדים את אמו: "אמא, גם לאבא יש חגיגה כזו?".

וזהו, אם תרצו, הסיפור כולו.  (ויחי תשפ)