מעבודה סיזיפית לחירות

"אין שמש ללא צל, וההכרח הוא כי נדע את הלילה".

"אני רואה עתה, כי אי אפשר להתחמק לצמיתות מן התקוה, ויש בידה לתקוף אפילו את המבקשים להשתחרר ממנה".

(אלבר קאמי, מתוך: "המיתוס של סיזיפוס").

בחרתי בשני הציטוטים הנ"ל של הסופר הצרפתי הידוע אלבר קאמי, כי מה שקרה לאותו סיזיפוס מהמיתולוגיה היוונית מזכיר את שעבוד מצרים ואת המסע המפרך שעברו בני ישראל עד ששמעו את ההדהוד: "הגעת אל היעד"…

לא נפרט כאן את חטאו של סיזיפוס, רק נאמר כי הוא נענש בכך שנשלח אל עולם המתים, שנשלט על ידי האדם, אל השאול, ושם הוטל עליו לגלגל במעלה ההר סלע כבד עד לפסגה, כאשר מיד לאחר מכן, שב הסלע ונתגלגל למטה, וכך חוזר חלילה, לעולמי עד.

עונשו של סיזיפוס הוא המקור לביטוי: "עבודה סיזיפית", שמשמעותו עבודה קשה, מפרכת ואינסופית, שחוזרת על עצמה פעמים רבות, ללא כל תכלית.

המסע שעבר עם ישראל ממשפחה משועבדת במצרים ועד להפיכתנו לעם, יכול להיות סיפור מסע של כל אחד ואחת מאיתנו, שמרגישים לעיתים כלואים בנסיבות חיים מסוימות. זה רלוונטי מאד בימים אלה ממש, בתוך סגר בימי קורונה. לאורך תקופה ארוכה ישנה תחושה של תקיעות, קיבעון, אין יוצא ואין בא.

וכאן מקומה של התקוה, שהזכרנו בציטוט לעיל.

כאמור, תחילת התהוותו של עם ישראל לא היתה סוגה בשושנים וגם לא מלווה בניסים ובנפלאות גלויים לעין כל.

"מתחילה עבדים היינו לפרעה במצרים".

עם של עבדים לאומה אלילית.

אך ההתבוננות בשעבוד חשובה מאד, משום שזוהי תמונה מכוננת מבחינת הזהות היהודית.

ההתבוננות בשעבוד היא לא התבוננות בסבל קושי המלאכה, אלא בסבל חוסר המשמעות.

אותה עבודה עם משמעות היתה הופכת למחיית נפשות.

קאמי רואה בסיזיפוס אדם המשלים עם גורלו ומחייך אליו את חיוך הניצחון שלו.

אפשר לרדת אל מרגלות ההר בלב שבור ונדכא, בהרגשה של אישיות רצוצה הנכנעת למר גורלה, אך ניתן גם לרדת מתוך תודעה של השלמה, תוך בחירה של בן חורין, ובכך בעצם לנצח את הגורל.

כאילו לא משנה מה באמת קורה, מה שכן משנה הוא איך אנו מתבוננים בסבל ואיזו משמעות אנו מעניקים לו.

וכך גם אנו, בחיים האישיים שלנו, יכולים לחייך מתוך בחירה של בני חורין, נוכח מעלה ההר.

באחת: להיות יותר חזקים מהחיים.