מדוע לא חגגו פורים באתיופיה?

אני נוהג לציין מפעם לפעם את העובדה שלפיה קהילת "ביתא ישראל" – יהודי אתיופיה – לא הושפעו גם מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. "ביתא ישראל" היא קבוצה יהודית, ללא שייכות לקנון הטקסטואלי יהודי, אשר התפתח על ידי החכמים לאחר חורבן בית המקדש השני. החגים הבתר מקראיים, כמו חנוכה ופורים, שנקבעו על ידי חז"ל, לא היו ידועים לה כלל. מפורסמת דרשתו של אחד מחכמי חז"ל, ר' אבדימי בר חמא בר חסא, ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: "קיימו וקיבלו היהודים…'". דעה זאת עיצבה תודעה במשך דורות רבים. על פי זה, הברית שנכרתה בסיני לא הייתה שלימה. צד אחד כפה אותה על הצד השני. במקרה הזה, א-לוהים כפה על עם ישראל את קבלת התורה. ידידי מרטי הרשקוביץ כתב ב'מקור ראשון': "בתחתית הר סיני לא הייתה לעם ישראל האוטונומיה הדרושה כדי לכרות ברית. הם היו תחת ההשפעה האדירה של מראות ההר העשן, הקולות והברקים, ואיבדו את היכולת לפעול כישות בעלת בחירה. לכן היה צורך בחידוש הברית בתקופתו של אסתר ומרדכי". כלומר, על פי חז"ל היו שני מעמדות לקבלת התורה; מעמד הר סיני שהיה בכפייה ומעמד אחר בימי אחשוורוש, שהיה מרצון. המעמד השני מוצג כמעמד רצוי ואידיאלי. האם על פי זה, יהודי אתיופיה לכאורה פספסו מעמד זה שהתרחש בפורים לקבלת התורה מתוך רצון, כישות בעלת בחירה? א-לוהים במעמד הר סיני "כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא" (רש"י – שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקיבלוה באונס). על פי רש"י יש ליהודי אתיופיה אחלה תירוץ לקב"ה. 'מה אתה רוצה מאיתנו? לא היינו בפורים, לא הייתה לנו את האפשרות לקבל את התורה מרצון. שום דבר לא הולך בכוח. אף אם זה אתה, עם כל כוחך, אם לא נעבודך בתוך רצון ובחירה הבאים מתוך תהליך הבנה והכרעה, אזי תמיד יהיה פתחון פה לומר- "מה אתה רוצה מאיתנו, קיבלנו זאת בכוח!"'.

את השאלה הזאת הצבתי בפני הקס  מנטוסנוט אלי וונדה, והוא השיב: "כיצד אפשר לומר שקבלת התורה בסיני הייתה בכח? כאשר אדם עושה לך טובה, נותן לך אוכל, מציל אותך מאסונות, שומר עליך מאויבים, ממש הציל את חייך ממות – במצב כזה אתה רק מצפה להשיב לו כגמולו". במעמד הר סיני עם ישראל כולם יחד אמרו "נעשה ונשמע" כאילו הם ציפו לרגע בו הם יוכלו להחזיר טובה להקב"ה. אז כל הרעיון הזה של כפיה, לפי הקס, נראה הזוי ומעורר פרדוקס לוגי גדול, אבל גם אנושי. האם אדם שעושה לך טובה יחייב אותך להחזיר לו טובה? הפוך! עם ישראל המתין להזדמנות להחזיר טובה גדולה יותר להקב"ה.

בהמשך פניתי לאחד מרבותיי וחברי, תלמיד חכם יוצא אתיופיה. תשובתו הפתיעה אותו עוד יותר. הוא השיב: כל הדרשות הללו ודומיהן אצל חז"ל הן לאשר את התורה שבעל-פה כפעילות לגיטימית. כלומר, חרף התנגדות של חלקים גדולים בעם ישראל ליצירה הספרותית ולחידושיהם של חז"ל, היה צורך לעגן זאת בהסבר תיאולוגי. קבלת התורה בפורים, שהיא תורה שבעל-פה, היא לא רק לגיטימית אלא יותר מזה, במידה רבה, רצויה יותר מקבלת התורה שבכתב בהר סיני. הסבר אפשרי זה עולה בקנה אחד עם דבריו החדים של רבא "כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי קמי גברא רבא" (טיפשים האנשים הקמים מפני ספר תורה ואינם  קמים מפני אדם גדול, כלומר תלמידי חכמים). הדרישה של רבא שיש לכבד חכמים אפילו יותר מספר התורה יש בה לאפשר במידה רבה את הסברו החדשני של תלמיד חכם יוצא אתיופיה. השאלה היא – מי כופה את מי? האם הקב"ה את עם ישראל בהר סיני או החכמים את הקב"ה בתקופת אחשוורוש בפורים? כלומר- חכם עדיף מנביא משום שהעיון האנושי אינו זקוק להתגלות נבואית. רעיון כזה בעיני הקס האתיופי הוא בלתי מתקבל הדעת, מכל בחינה. זאת חוצפה.

לפי זה נוכל להבין מהבחינה ההיסטורית מדוע לא בקלות נתקבל פורים בעם. היו שהתנגדו להנצחתו מסיבות שונות. בתחילת התקופה הרומית הוא עדיין לא היה מקובל ומוכר. רק בשלהי ימי הבית השני התקבל פורים ורווח בעם. אבל גם לעניין צום אסתר בהתחלה צמו במשך שלושה ימים, כמו שנוהגים עד היום יהודי אתיופיה, אלא שככל הנראה (כפי שמציין דב הרמן) במאות הראשונות לפנה"ס פסק רוב העם מלהתענות שלושה ימים מפני הקושי שבדבר, והעם קיבל את יום י״ג באדר כיום זיכרון לתענית אסתר. כך או כך, זכינו לאחר נתק של אלפי שנים אחד מהשני להיפגש בארץ ישראל והתפתחו להם מנהגים שונים מקהילה לקהילה. השוני אחד מהשני אינו חיסרון אלא ברכה. אנו זקוקים לכל הכוחות. הן לבושה ולהכנעה כפי שמופיעה בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה והן לתעוזה וחוצפה כפי שהיא מופיעה במסורת הרבנית. אנו זקוקים לכל הכוחות באופן מאוזן. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. ויה"ר שכל הצומות ייהפכו לנו לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.

(תצוה- פורים תשפ"א)