לכולם – בשם יקרא

בפתיחת כל ספר, אנו נפגשים עם עצם העובדה כי שם הספר הוא כשם הפרשה הראשונה שבו. בהזדמנויות שונות יצא לנו להיווכח בכך ששם הפרשה, כפי שניתן לה במסורת ישראל, אינו סתם הסכמי (קונבנציונאלי), מבוסס על אחת המילים הראשונות המשמעותיות בפרשה, אלא שהוא מבטא את מהותה של הפרשה. וכשמדובר בפרשה הראשונה של הספר, המשמעות היא כפולה, כי לא  רק מהותה של הפרשה בנדון אלא שמו של הספר כולו.

מה הוא, אפוא, עניינו העיקרי של ספר שמות?

סוק הראשון שבפרשתנו אנו קוראים:

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ". ורש"י ז"ל מפרש: "ואלה שמות בני ישראל – אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, (בפרשת ויגש) חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן], להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ כו) 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא'".

בפרשת משפטים, יפרש רש"י קודם כל את המילה "ואלה" ללמדנו ש-"אלה" פוסל את הראשונים בעוד ש-"ואלה" מוסיף על הראשונים. והנה, היתה לו לרש"י הזדמנות להביא פירוש זה כאן, המילה מופיעה במקום נכבד בתחילת הספר. והיה אחרי שייפרש את הכלל בכאן, יוכל להסתפק שם בנימוק "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"?!

אבל כאן נשאלת השאלה: היות ומדובר באותם האנשים עצמם, בני ישראל שירדו מצרימה, מה בא "ואלה" להוסיף? ובאמת, היה רש"י יכול להביא כאן את הכלל הזה, שהרי המדרש בשמות רבה מביאו בפירוש: "ואלה שמות – אמר רבי אבהו כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף שבח על הראשונים, אלה תולדות השמים והארץ פסל לתוהו ובוהו, ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים".

רש"י, כדרכו, אינו מסתפק בציטוט המדרש. הוא רוצה להביננו את מהות ההבדל שיש בין השבעים נפש הכתובים להלן, "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ", בחינת "המוציא במספר צבאם" שאינם נזכרים כאן בשמם, אף על פי שבעת בואם מצרימה הזכירם הכתוב בשמותם, לבין בני ישראל שהם השבטים עצמם: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר", אשר לגביהם הוא מביא את העניין שנמשלו לכוכבים.

והיות וכתוב כאן "ואלה שמות" היה אפשר להביא פסוק אחר הדומה מאד לפסוק שבישעיהו, ונראה מתאים יותר (מתהילים קמז, ד): "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא".

בעוד שספר בראשית היה הספר של הגלויות (אדם הראשון גורש מגן עדן, קין – נע ונד תהיה בארץ, דור הפלגה, מאברהם מתחילות עליות וירידות, יעקב יוצא אצל לבן, חוזר לארץ ויורד מצרימה), ספר שמות הוא הספר של הגאולה המסתיימת עם בניית המשכן לשמו ית'. ספר בראשית הסתיים – סיפור ראשיתו של  עולם הסתיים – כשהאחווה שנכשלה מתחילתו של עולם ודור אחר דור התחילה לבוא על תיקונה עם אברהם והצליחה סופית במשפחתו של יעקב עם יוסף ואחיו. ואז בעוד שהגלות עדיין תמשך קרוב למאתיים שנה ושהמצב יתדרדר מתפארת לקדרות איומה, הגאולה כבר מובטחת: "פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה".

הגאולה היא קודם כל הניצחון של השם על המספר. המספר מציין את עולם הכמות, המדוד והאנונימי (משמעות המילה היא דוקא "בלי שם"). השם הוא מציין את הזהות העצמית, עולם הערך שאינו ניתן לספירה כלול בניצחון הזה ולמעלה ממנו, האיחוד של שתי הבחינות האלו כעדות לכך ש"ד' הוא האלקים". ועל כולם, האחדות המוחלטת המעידה על אחדותו ית' "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" ואף על פי שלכל אחד ואחד יש לו שם משלו ואין אחד נכנס לתחומו של חברו, הם מתאחדים יחד אחדות גמורה מבלי שיאבדו את זהותם: "לכולם", על ריבוי האופנים השונים המתאחדים יחד, "בשם יקרא".

(שמות תשפ"א)