פרשתנו מפרטת בתיאור בגדי הכהנים בכלל, והכהן הגדול בפרט. בתוך פירוט זה מובאים דיניו של הציץ. אחד הפסוקים מתאר את מעלתו של הציץ וחשיבותו (שמות כח, לח): "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן, וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם, וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' ".
התורה מדברת על "עון הקדשים", אך אינה מסבירה מהו אותו עוון. למעשה, התחבטו בדבר כבר גדולי ישראל בדורות קדמונים. התרגום הירושלמי נותן הסבר מעומעם במקצת, וקובע: "יַת עֲוָויַית קוּדְשַׁיָא דִיקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנַת קוּדְשֵׁיהוֹן דִּמְשַׁקְרִין בְּהוֹן". אולם, מהו אותו שקר שמשקרים בני ישראל בעוון הקדשים?
התלמוד הבבלי (פסחים טז, א; מנחות כה, א) מדבר על עוונות אחרים, והוא על קרבן שהוקרב בטומאה, להכשירו להקרב לפני ה' (ראה ביאור על כך ברש"י על אתר). אולם, נכדו שלר ש"י, רשב"ם, מבכר כיוון פרשני אחר, ומסביר שהכוונה היא שכל קרבן של ישראל שמגיע לשם כפרה כזו או אחרת, יקבל סיוע מן הציץ בכדי שיעלה כדבעי לרצון לפני ה'.
אולם, ברצוני לעמוד כאן על כיוון פרשני אחר, שמגיע אלינו מעטו של ראב"ע. ראב"ע על אתר מקמץ ביותר בפרשנותו, וכותב (פירושו הקצר): "ונשא אהרן – יכפר, ועוד אפרשנו". לשם הבנת פירוש יש לאתר את אותם מקומות נוספים בהם הרחיב ראב"ע את היריעה.
בפרשת כי תשא (שמות לד, ו) מתייחס ראב"ע לדברי התורה, לפיהם הקב"ה עבר על פניו של משה, ומסר לו את סוד שלוש עשרה המידות. וכך הוא כותב:
"… וככה החוטא 'ונשא עונו' (ויקרא ה, א), לא יכופר החטא לו, רק העונש שיבא עליו, על דרך 'וְלַצְתָּ – לְבַדְּךָ תִשָּׂא' (משלי ט, יב). 'ועתה שא נא חטאתי' (שמות י, יז), כי משה צדיק היה. והכלל, כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת, שימחול לו, כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון. והדרך האחרת, שיהיה נושא העון אחד רשע. והנה לנושא העון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח, כמו 'ונשא את עונה' (במדבר ל, טז), כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו".
כלומר, ראב"ע סובר שצריך להבין את המונח נשיאת עוון כנשיאה באחריות, כמעמסה שמוטלת על האדם. מי שהתלוצץ ונהג בקלות ראש – יישא עוונו לבדו, ואף אחד לא יישא עימו. ממילא נבין שאם אהרן נושא את העוון, אזי הוא מקל על ישראל. לעומת זאת, אם ישראל נושאים את עוון עצמם, יש בכך ביטוי שהם אינם זכאים, שאף אחד לא יטול חלק באחריותם.
באופן דומה לזה מבאר ראב"ע את העקרון ביחס למי שאכל נבלה וטרפה (ויקרא יז, טז): "וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ": "ונשא עונו – תמיד, והוא יסלח עונו בעונש שיביא השם עליו". לאמור, כל זמן שלא נפרעו ממנו משמים, ממילא הוא נושא את עוונו, את עונשו. כך גם בפרשת מטות (במדבר ל, טז), ביחס לבעל שהפר את נדרי אשתו אחרי היממה שהעניקה לו התורה, ובכך הוא כפה אותה לבצע איסור:"ונשא את עונה – כי היא ברשותו".
הקב"ה, לפי ראב"ע, מוכן לשאת את עוונינו מיד אחרי חטא העגל, אך חשבו שנבין שלא יתכן שמדובר ביחסים חד-כיווניים. הסיבה שלשמה מוכן הקב"ה להעניק לנו אשראי כמעט בלתי מוגבל, היא שמכוחו של אשראי זה אנו מחוייבים ללכת בדרכו, ולתקן את העולם. למען המטרה הגדולה של התיקון הזה, יש נכונות לנשיאת עוון, לקבלת אחריות גם מצד הבורא.
עם התקרבותו של חג הפורים יש לקחת לתשומת לב את הרעיונות הללו, שכן גם שם, בשושן, זכינו לאשראי גדול, לאמונה גדולה בנו מצד בורא עולם, הגם שלא היינו ראויים להם.
חילול כלי הקודש בידי אחשוורוש היה נקודת המפתח של הכלייה של ישראל, וממילא ההשתוקקות להם יהיו המפתח לתקומת ישראל. פורים שמח.
(תצווה תשסט)
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים
השארת תגובה