יוסי רוזנשטיין (צייר)
"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא"
בחרתי במאמר זה להתמקד ברעיון אישי העוסק בדיבר זה. בראיה לעומק, דיבר זה לא ברור וקשה להבנה מכמה וכמה סיבות. ראשית, נשאלת השאלה האם בכלל ניתן לתת שם לישות אלוקית הנשגבת מבינתנו, שהיא מעל הנבראים הידועים לנו כמו החומר, האנרגיה והזמן? אפשר לתת לה' כינוי, אבל לא שם, כי שם אנחנו יכולים לתת רק לדבר פיזי שאנחנו יכולים להבינו, לתארו, להסבירו ולחוש אותו. ראיה לכך אפשר להבין מתשובתו של הקב"ה למשה ששאל את ה' לפני ירידתו למצרים: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שם י'ג ג'), והתשובה שקיבל "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שם י'ד). ז"א שבפועל אין שם לה' וכל השמות המוזכרים בתורה הם למעשה שמות של מידותיו של הקב"ה, מידת הדין, מידת הרחמים וכד', והקב"ה משתמש בשם מסוים למטרה מסוימת. לדוגמא: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּקֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם", כלומר נודעתי לאברהם ליצחק וליעקב בשם אחר. אם כן, כשהקב"ה מצווה אותנו לא לשאת את שמו על איזה שם מדובר?
מסיבה זו מפרשי התורה הראשונים כבר הסבירו שמדובר כאן באיסור שבועת שקר בשם ה'. כיוון שלא משנה באיזה שם מהשמות האלוקיים נשבע השקרן כשהוא משקר, שבועתו לשקר בשם ה' היא התרסה כנגד עצם קיומו של ה'. אך גם לאחר פרוש נפלא זה הדיבר עדיין לא מובן כראוי, כי הרי לא מדובר רק באיסור שבועת שקר, אלא גם באיסור להשתמש בשמות הכינויים של ה' שלא בתפילה או בקריאת התורה. אך למעשה אנו כן משתמשים במילה "שלום", שהיא אחת משמות הכינויים של ה', וגם בשמות אחרים כמו: מלך מלכי המלכים, השם, הקדוש ברוך הוא, אלוקים עם ק' במקום ה' וכו', כאשר למרות השינוי ברור לנו שהכוונה היא לה' יתברך.
ועוד קשה, מדוע לא נאמר לא תשבע לשקר או לא תחלל את שמי בשבועת שקר? כתוב "לא תשא" שמובנה הפשוט הוא "נשיאה", נשיאה של משא, נשיאה בנטל, איך קשורה פעולת נשיאה לפעולת דיבור? וכן מדוע איסור זה חשוב כל כך שמקומו בעשרת הדיברות אותם אמר ה' לבני ישראל וחרט אותם בעצמו על הלוחות ובהם כאמור מרומזת כל התורה כולה?
מצאתי כי אפשר לישב קושיה זו מהפסוק "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א' כ'ז), מכאן שאדם נברא בצלם אלוקים, וכך כל בני האדם נבראים בצלם אלוקים, צלם הטבוע בנשמתנו שאותו אנחנו נושאים על עצמנו מהרגע שבו אנו נולדים ועד יומנו האחרון. ועל כך אומר הקב"ה, 'אתה שנושא את צלמי/שמי עליך, אל תשא אותו לשווא, יש לך תכלית שאותה אתה צריך למלא, אינך יכול לחיות סתם ולהתעלם מהתכלית שלך, עליך לגלות מהי התכלית שלך ולחיות לפי התכלית הזאת'. לפי פרוש זה ברור שהדיבר הזה הוא חשוב ביותר, הוא מדבר על שליחותו של האדם בעולמו, ולכן מקומו בעשרת הדברות.
ואז עלתה בי המחשבה, שאם נבין מהו "צלם אלקים", יש סבירות שנבין מהי תכלית האדם בעולמו. הדבר לא פשוט כלל וכלל כי ברור לכל שלה' אין גוף – "אין לו דמות הגוף ואינו גוף", וכך כותב הרמב"ם: "הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב"ה גוף וגוייה, שנאמר 'כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', והגוף לא יהיה בשני מקומות, ונאמר 'כי לא ראיתם כל תמונה', ונאמר 'ואל מי תדמיוני ואשוה', ואילו היה גוף, היה דומה לשאר גופים" (יסודי התורה א'). וכן ברור שאין לנו יכולות כמו לה', לא בחושים שלנו ולא בחשיבה שלנו. אם כן, מהו ה"צלם אלוקים" המדובר? אומר הרב אליהו אליעזר דסלר בספרו 'מכתב מאליהו': "כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומיטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה… וככה עשה את האדם, ככתוב: 'בצלם אלקים עשה את האדם', כי יוכל לרחם ולהיטיב וליתן". כלומר, שהאדם קיבל מהקב"ה את כח הנתינה, ותכלית האדם היא יכולתו לתת, ורק לשם כך נשמתו צריכה את הגוף. ועוד מוסיף הרב דסלר: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה". כלומר, שהנתינה מולידה אהבה, והאהבה מולידה אושר.
לפי זה מתבררות שתי נקודות חשובות. האחת, הקב"ה ברא את האדם כדי שיהיה מאושר. והשנייה, תכלית עבודתו של האדם כדי להגיע לאושר זה היא הנתינה ללא תמורה. אם כך נשאלת השאלה, מה עלינו לתת בכדי למלא את התכלית המיוחדת של כל אחד מאיתנו, הרי נבראנו שונים זה מזה ואין שני אנשים דומים בעולם? התשובה לכך ברורה, כל אחד אמור לתת משהו שונה, הכל בהתאם לתכונות ולכישרונות שקיבל מבורא עולם. לשם כך יש צורך לעצור ולהתבונן פנימה אל תוך עצמינו למצוא במה אנחנו מיוחדים ואילו כישרונות חבויים בתוכנו. רק לאחר שנגלה זאת ונפתח את היכולות האלו, נוכל לתת לאחרים ליהנות מיכולתנו המיוחדות. לדוגמה, זמר חרדי ידוע שניחן משמים בשמיעה מיוחדת ובקול ערב, קלט את יכולתו פיתח את כשרונו וגילה שהשירה והנגינה שלו מביאים את המאזינים ולעונג רוחני עד כדי התעלות הנפש. למרות שהיתה לו הזדמנות להיכנס לעולם העסקים, הוא חש שזוהי שליחותו האמיתית והבין שנתינה זו הופכת אותו למאושר. באותה מידה כל אחד ואחת בדרכם שלהם יכולים למצוא את ייעודם בעולם הזה ולממשו, למרות הפיתויים הרבים מסביב. כך העשיר יתרום מממונו לצדקה וחסד וזו נתינתו, ואילו העני הפושט יד נתינתו בכך שהוא מאפשר לעשיר לתת.
יהיו מי שיקשו וישאלו: הרי נאמר "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (משנה פאה א' א') ואולי תלמוד תורה הוא התכלית? להם ניתן להשיב כי מצוות עשה מהתורה היא לתת, שנאמר "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים ט'ו י'). התורה היא תורת חיים המדריכה אותנו מהי התכלית, והמצוות הכתובות בה מלמדות אותנו כיצד לחיות ולפעול בכדי להגיע לתכלית האמיתית ,ולזה התכוון ר' עקיבא שאמר שכל התורה כולה כלולה בפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י'ט י'ח). כלומר שלפי פירוש זה התורה היא לא התכלית עצמה, אלא לימוד התורה וקיום המצוות הם שיביאו אותנו ישירות לתכלית. עם זאת, מי שבאמת מקדיש את זמנו ללימוד התורה רק בגלל ציווי הקב"ה ומוותר על דברים רבים אחרים, עצם לימודו היא נתינתו ותכליתו, כמ"ש "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת י'ב י'ג).
יש יתרון לנתינה ע"י לימוד תורה על שאר הנתינות, שנאמר "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א' ח'), שעבור נתינה זו לא צריך כשרון מיוחד, די ללמוד בגלל ציווי ה' וזו כבר נחשבת נתינה. אבל יש לציין כי חובה ללמות תורה ולקיים בפועל את מצוות ה' הכתובים בה כפי שנאמר בברכת התורה "לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה", לעסוק במצוות, כי בהם מתקיימת נתינה כפולה, נתינה לאחרים ונתינה לקב"ה. חשוב לדעת כי ללמוד תורה בלי לקיים את המצוות הלכה למעשה לא נחשב כלום, וכך פסק מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל "הלומד תורה ואינו מקיים המצוות כלל, נוח לו שלא יצא לאויר העולם כלל" (יחוה דעת ג' ע'ד).
הציור ממחיש את הדיבר "לא תשא" לפי ההסבר הנ"ל. המפתח לפיענוח הציור הסימבולי הוא שאדם נמשל לנר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ' כ'ז). בציור ניתן לראות את האדם העשיר המכובד, המורם מעם שכל האנשים מתגמדים מולו, ובשל גודלו ניתנה לו היכולת להאיר ולתת לכל הסובבים אותו. אך הנר/האדם הזה דולק ביום, הוא לא נותן ולא מעניק כלום, ומכיוון שכך הוא אינו ממלא את ייעודו וחי לשווא, ועל אדם זה אומר ה' 'לא תשא את שמי לשווא'. בציור נראים בדלי נרות שהפכו לאדמה הרומזים שכל אדם סופו לחזור לאדמה וכל מה שנשאר לו הם רק מעשיו הטובים.
בשיתוף החברה לחקר המקרא.
(יתרו תשפ"א)
