הבהלה לזהב

המבוגרים יותר בינינו, אולי זוכרים שבמשך עשרים שנה, מסוף שנות ה-60, עד סוף ה-80, במקום בו נמצאת היום טאבה, שכן כפר הנופש הבוהמייני המפורסם של רפי נלסון, שבמרכזו על צלע ההר, שכן כבוד עגל זהב גדול, שמתחתיו התנהלו חיי ומסיבות ההפקרות והמתירנות של הכפר הזה.

אם יש מבין קוראינו קשישים מעל גיל 96, הם אולי זוכרים את סרטו המיתולוגי של צ'רלי צ'פלין 'הבהלה לזהב', שיצא לאקרנים ב-1925, והיה לאחד הסרטים המצליחים והמדוברים ביותר שלו, סרט ששיקף את רוח התקופה והשלכותיה.

הבהלה לזהב. מאמצע שנות החמישים של המאה ה-19 באוסטרליה, בגינאה, בדרום אפריקה ובדרום אמריקה, כשהשיא הוא בקליפורניה בעשר השנים שבין 1848–1855, העולם רץ לקצוות תבל לחפש את היסוד הכימי המתכתי האציל והטהור הזה שנקרא זהב, יסוד שסמלו הכימי Au [מלטינית aurum] ומספרו האטומי 79.

לפני קרוב ל-4,000 שנה, אי שם במדבר, רקדו ופיזזו מול עגל הזהב מעשה ידיהם, חלק מיוצאי מצרים, אלו שרק לפני שבעה שבועות ראו עין בעין את היד הגדולה שבקעה להם את ים-סוף והוציאה אותם מעבדות לחירות. הם רקדו וחוללו בדבקות ובלהט מול העגל תוך אמונה ש'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל'.

"אנחנו כאן בלב מדבר, צמאים למים חיים, ואתה על ראש ההר, מעל העננים אין שום אות, אין סימן, כל כך הרבה ימים, במעגל סגור מסתובבים, סביב עגל הזהב.

"אין מי שיכה על הסלע, מי יתן כיוון, באפילה כאן נלחמים על כל פירור, סביב עגל הזהב.

"הוא לא יורד מראש ההר, הוא לא יורד אל העם, הם יוצאים במחול טירוף, ושוכחים את עצמם, רוקדים סביב עגל הזהב, סביב עגל הזהב. מתחננים אליו, אל נא תעזוב אותנו עכשיו, היה לנו לאב עדר נעזב, רוקד סביבו, קורא אליו לשווא, עגל הזהב, עגל הזהב" (אהוד בנאי).

שני פנים לו לזהב הזה. מצד אחד יש בו פן של שגשוג ובטחון כלכלי, של אצילות כימית מתכתית יפה, זוהרת, בוהקת מנצנצת ומזהירה, משהו שמוסיף נוי, חן, יופי וקסם לעולם, ואולי אפילו אף משהו שיכול להיות מקור לנתינה וחסד.

מצד שני יש בו גם פן של כיעור, שחיתות, עיוות דין, שוחד ומרמה, ניוון מוסרי וערכי, גאווה, כוחנות, דורסנות ואובדן דרך.

יש בו אשליה של קיצור דרך, של זוהר מדומה, של התעשרות בן

רגע, של הגשמת חלומות שקרית. 'ורם לבבך- ושכחת'.

אין יציב כזהב, אין מתעתע כזהב.

מבט מהיר על קורות ימיה של האנושות יגלה ש'הבהלה לזהב', הייתה קיימת ונוכחת מאז ומתמיד בעולם ובאדם, איזו תשוקה מתמדת למשהו זוהר שכביכול יספק את הרצונות, השאיפות והחלומות, משהו שיפתור את כל הבעיות.

הסכנה הגדולה של הזהב איננה בעצם קיומו. ההיפך. יש בו פוטנציאל לברכה לעולם. הסכנה שבזהב היא קיצור הדרך שהוא עלול להוביל בו את האנשים המסנוורים, המאמינים שגם אם לא יגעת- מצאת. אנשים שהבהלה לזהב וחמדנותם הרבה השחיתה את מידותיהם, ערכיהם ואמונותיהם.

הריקוד לפני עגל הזהב איננו רק אירוע היסטורי. הוא גם אירוע עכשווי בנפש האדם והעולם. הוא תמרור אזהרה תמידי לאנושות כולה לחולשת האדם, הרוקד מול עגל או פסל הזהב במדבר, בטאבה, באוסטרליה או בקליפורניה, תוך אמונה ש'אלה אלוהיך'.

ריקוד ההתפרקות של העם מול העגל- 'וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק', ניצב מאז לנגד עינינו כציון דרך וקריאת כיוון, ממה להיזהר ולהישמר, ומהי הדרך הראויה להנות מהאושר, וגם מהעושר.

'אָדָם לְעָמָל יוּלָּד', ורק אם 'יגעת ומצאת' ביושר, בחריצות, בהתמדה ובהגינות- תאמין, ותראה ברכה ושמחה במעשי ידיך.

(כי תשא תשפ"א)