אפיקורס מושבע נשא פעם נאום תעמולה לרעיון האתאיזם. במילים חוצבות להבות הוכיח את איוולתה של האמונה בא-לוהים. "גבירותי ורבותיי", הרים את קולו, כולו אש וגופרית- אני מודה לריבונו של עולם על שאני אתאיסט…" (יוסף גורי, ווען לאכט א ייד )".
פסח מצרים ופסח דורות הם מושגים המוכרים במסורת הרבנית. המסורת הרבנית הבחינה בין פסח מצרים המתייחס לפסח אשר נחגג על ידי בני ישראל בהיותם במצרים לפני היציאה ממצרים, ובין פסח דורות, הנחגג לאורך הדורות שנה בשנה כפי שמקובל כמעט בכל עדות ישראל להוציא את הקהילה האתיופית.
הקב"ה מצווה את בני ישראל: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח. ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ועבר ה' למגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף…", ובהמשך התורה מצווה: "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם" (שם כא-כד). העולה מפסוקים לעיל- ציווי קרבן פסח עצמאי ללא כל קשר בקיומו של בית המקדש או באי קיומו. לכן נראה ש'ושמרתם' משמעו שמירת חוקת הפסח כפי שנחגג במצרים ועשייתו בפועל לדורות. כלומר, גם נתינת הדם על המשקוף ואכילת קרבן הפסח הם משום שכך היה במצרים.
מהם השיקולים השונים שעמדו לפני חכמי התלמוד להבחין בין מעשה למעשה? את מה משייכים למעשה שבתחום פסח מצרים ומה משייכים למעשה של פסח דורות? כמנהגנו, נטייל במעט במסורת האתיופית בטרם נשיב.
יהודי אתיופיה לא נהגו לחלק בין פסח מצרים לפסח דורות. ומשום כך המנהג שלהם להוציא חכמי וזקני הקהילה שהפסיקו לאוכל חמץ שלושה ימים לפני הפסק. רובם אכלו חמץ עד לזמן בין הערביים זמן הקרבת הקרבן. בשעות המוקדמות של יום הארבעה-עשר בחודש נהגו לצאת כל בני הקהילה ולטבול בנהר. בשעות בין הערביים נאספו כולם בחצר בית הכנסת. ה"כהין" ניגש אל אותו כבש או עז שהוכן עוד מעשרה בחודש ושוחטו. לאחר מכן הוא מוליכו אל מזבח אבנים שהיה מוקם בחצר בית הכנסת (מסגיד), שם למעשה הוקרב קורבן הפסח. מיד בגמר הכנת בשר הזבח צלי אש, הכהנים פצחו בתפילה ובזמרה. היה זה מעמד מרגש ומרומם. לאחר מכן חילקו לכל משפחה חתיכת בשר יחד עם ה"קיטה" שהוכנה מראש. בשעת אכילת הקורבן שרר שקט מוחלט. הזקנים (שמגלה) נהגו להחזיק מקל ביד, לחגור חגורות ולשים מעין שק על גבם, וכך היו אוכלים. לאחר מכן הרבנים (הכהנים) נשאו תפילה מיוחדת. לאחר סיום האכילה והתפילות, הנותר מהקורבן נאסף ונשרף. חלק מן האנשים הלכו לביתם וחלק נשארו למשך כל הלילה בבית הכנסת לשמוע סיפורים מפי הכהנים על יציאת מצרים. אחר השחיטה נהגו לקחת אזוב של עלים אותם טובלים בדם קרבן הפסח ונהגו למרוח במשקופים של "יצולות בית" (בית תפילה) ולאחר מכן בבתים.
הקסים נהגו להקריב קרבן ונהגו למרוח דם במשקופים לדורי דורות (פסח דורות). מה הביא את חז"ל לנהוג כך ולא אחרת? ומה גרם לחכמי אתיופיה להמשיך כפי שנהגו? עולמם של חכמי המקומות השונים מושרשים בערכים ונסיבות משתנות. הטקסט המקראי, לאורך הדורות, התפרש לאור נסיבות חברתיות, כלכליות ותרבותיות. העובדה שהתורה האלוקית מתפרשת בדרכים שונות הופכת את התורה לדברי אלוקים חיים. מתוך כך אפשר לשער מדוע במקום מסוים החליטו להפסיק את המנהג ובמקום אחר המשיכו אותו; במקום מסוים זה עלול להיחשב לאמונה טפלה ובמקום אחר המנהג ייחשב לעבודה ה' טהורה.
על אף שההלכה המקובלת אינה מאפשרת הקרבת קרבן, מבקש מאיתנו הרב יהודה ברנדס: "ניתן לדלות מן המקורות ההלכתיים המוסכמים יסודות למנהג שכזה. מעיקר הדין מקריבים קורבן פסח בלא מקדש, גם בזמן הזה, וכבר היו פוסקים שביקשו לחדש את הקרבת הפסח בזמננו. השאלה נתעוררה ביתר שאת על ידי הרב צבי הירש קלישר, והצעתו עוררה פולמוס רבני ער במהלך המאה התשע-עשרה, שלא שכך עד היום. לגבי ההקרבה מחוץ לירושלים, ניתן להישען על הדעה שאיסור הבמות בטל כאשר אין מקדש" (מתוך: הקדמה "מסיני לאתיופיה").
עלינו לחנך את עצמנו למסוגלות לראות את המציאות מתוך נקודת מבטו של האחר, ואז יש סיכוי שנגלה שאף האפיקורס הוא יהודי מאמין גדול, בתוכו.
(בא, תשפ"א)