עם לבדד ישכון – תכונה לאומית

בספר בראשית עוסקים, בין השאר, במשבר עולמי של יחסים אנטי מוסריים, בין אנשים – גזל, גילוי עריות שמובילים לידי שחיתות ואובדן העולם במי המבול ושיקומו אח"כ בידי משפחת נח.
ספר שמות, לעומתו, פותח במשבר בין אומות. אומה יהודית שמתגוררת במצרים ויש לה תרבות משלה ולשון משלה, העומדת בסכנה קיומית מפני האומה המצרית. במקרה זה הקב"ה אינו משמיד את האומה המצרית, אלא מציל את העם היהודי.
ספר שמות מדגיש את המתח שקיים בגלות. האם יהודים שחיים בצל אומה אחרת, צריכים לחיות בקרבה במקומות נפרדים או להיות מעורבים. משנתו הסדורה של הנצי"ב היא שעם ישראל חייב לשמור על בדידות והיבדלות ולא חלילה להיטמע, שמא יגיע להתבוללות או לאנטישמיות כלפיו. משנתו של הנצי"ב הובאה בפירושו על התורה וחדרה לפירושיו על התנ"ך. על הפסוק בתחילת הפרשה: ' וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם' מסביר הנצי"ב, שבתחילה בקשו יעקב ובניו לשבת בארץ גושן בנפרד, אולם במשך השנים החלו לשבת בכל ארץ מצרים. לדעתו האנטישמיות מתעוררת דווקא בגלל שאנו מנסים להיות מעורבים ביניהם ובתוכם. השראה לדבריו הוא מוצא בפסוק: ' וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל' (דברים לג,כח) וכן בזמן שבלעם ניסה לקלל את ישראל הוא אומר: 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב'. מסביר הנצי"ב: 'כשאינו מתערב עם העם אשר בתוכו הוא יושב, ישכון במנוחה וכבוד… אך כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם לא יתחשב'. כלומר, דווקא הרצון להיטמע בין הגויים מעצים את ההתנגדות לעם היהודי.
תכונת הבדידות היא לא רק דרך חיים בגלות אלא גם בהווייתנו כמדינה. היטיב להדגיש זאת ד"ר יעקב הרצוג ז"ל, מיועציו המדיניים של דוד בן גוריון ז"ל, שהיה שגרירנו בקנדה. הרצוג נשא נאום בפני 15 תיאולוגים נוצריים שנשלחו על ידי הממשלה האמריקנית למזרח התיכון, לדווח על הצד הרוחני של העמים השונים. הדברים כתובים ומוזכרים בספרו החשוב 'עם לבדד ישכון' וכך הוא מתאר את הדברים: 'אין אנו חברים לא בנאט"ו, לא בברית-וורשה, לא בארגון אפריקה-אסיה, ולא בארגון המזרח התיכון, לא באיגוד המדינות המתפתחות. בכל מקום מקבלים אותנו בכבוד מלכים, אבל לא לתוך המשפחה. כמדינה, אנו דומים, לכאורה, ליהודי בגולה. היהודי בגולה, עם כל כספו, הוא נערץ. יעשו אותו נשיא כל ארגון. אבל, להזמינו ביום ראשון אחה"צ לבית – לא יזמינו. לקבל לתוך המשפחה – לא. כך, אנחנו גם בזירה הבינלאומית. לו הייתה מדינת ישראל נופלת חלילה, אין עם אחר שהיה מרגיש בכך אבידה משפחתית. אין לך עם בעולם שיש לו דת אחת, ואין לך דת אחת בעולם, שיש לה עם אחד. אין לך עם אחד שלקיומו צריך להרהר, לא רק מה יהי עליו במלחמה, אלא, לא פחות מזה, מה יהיה עליו בשלום. כיצד יעמוד בשלום ממול עשרות המיליונים. האם יעמוד בפני הטמיעה. אין לך עם אחר שתלוי בקיומו בגולה, בתפוצות, והם תלויים בקיומם בו. אם כל הגולה האירית בעולם תחלוף מחר מן העולם, ברור שאירלנד תישאר. אבל מה יהיה חלילה על בית ישראל, אם היהודים בעולם לא יהיו? איך נעמוד.'
אם כן, לדבריו, בדידותו של עם ישראל מקבלת משנה תוקף גם בהיותו בתוך מדינה עצמאית. חשוב בימים אלו לזכור את מדיניותו של הנצי"ב שלא להיטמע בין הגויים ולהבין שהבדידות היא לא רק בגולה אלא היא התכונה הלאומית שלנו. כל היהודים צריכים להבין, שמקומם הטבעי הוא בארץ ישראל וכך נבין שישנם רגעים שאנחנו חייבים שלא להתחשב בגויים, ולהאמין שעמידתנו היא נס ואעפ"י שאנו בבדידות – זה סוד קיומנו.
(שמות תשעה)