הילדים שלכם מרגישים בנוח לידכם?

אם אני מאד מפחד ממישהו, חושש למשל שהוא יפטר אותי, או אולי יעניש אותי, אז אני מעדיף כמה שפחות לשאול אותו שאלות, כמה שפחות לפנות אליו עם בעיות, "רחוק-מתוק" מה שנקרא. אני משתדל לעמוד בציפיות, כמה שפחות להרגיז אותו, אבל לא רק לא להרגיז אותו, אלא כמה שפחות בכלל שיהיה מגע איתו. מתי אני מרגיש בנוח לשפוך את הלב, לשאול שאלות? מתי שמישהו לא שולט בי, מתי שמישהו באמת נותן לי מקום. ראיתי פעם שר' שלמה קרליבך מסביר ככה את השאלות של הילדים בפסח (אני כותב מעובד, במילים ובשפה שלי כמובן. המקור בספר "אבן שלמה" בעריכת הרב שלמה כ"ץ) – מתי הילד שלי שואל אותי שאלות? רק כשברור לי שאני לא "שליט" עליו. אם כל היחסים שלנו זה סוג של שעבוד כזה, בשם החינוך כמובן, אבל הילד מפנים שלא כדאי לעצבן אותי, ואולי לא כדאי בכלל לפתוח את הלב בפני, רצוי רק לעשות מה שצריך וזהו, אז הוא לא שואל שאלות, לא אותי לפחות. אבל אם ברור לי באופן עמוק שאני לא איזה רודן, שמשעבד את הילד שלי, אז הוא מרגיש בנוח לבוא ולשאול מה שיושב עליו. ר' שלמה אומר שם שאדם חופשי, זה אדם שהילדים שלו מרגישים בנוח לידו, הם מסוגלים לשאול אותו שאלות, אין שם פחד, אלא בטחון. אדם כזה הוא אדם שיוצא ממצרים.

כולם רוצים חופש, זה הרי הדבר הכי חזק שנשאר לעולם מיציאת מצרים,

"Let my people go"

מי לא רוצה חירות, מכל השעבודים, מכל העבדויות המציקות, מכל מיני חשבונות של נראות ושל תדמית ושל חברה? זה החלום הוורוד של האדם להיות חופשי… לא?

יש פה נקודה עמוקה, חלק קריטי מהחופש שלי זה האם אני מאפשר חופש, האם אני אדם שאפשר להיות לידו, להיות באמת. להיות אתה, בלי לחשוש שכל מילה תביא גלים של ביקורת או כעס או תוכחה. בלי לחשבן כל תזוזה.

אם אני רוצה באמת לצאת ממצרים אז חלק מהחבילה זה "כי ישאלך בנך". בוא נראה אם אתה אבא כזה שהילד יכול לפנות אליך עם שאלה, אם אתה כתובת בשבילו. כי אם לא, אז יש לי ממש עבודה קדושה ללמוד לתת מקום, להיות אדם כזה שמאפשר חירות.

(בא תשפ"א)