פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"אמור לי כיצד נראית השבת שלך", כתב פעם דודי הרב פינחס פלאי עליו השלום, "ואוֹמַר לך מי אתה". פני הדור כפני השבת שלו. דור דור ושבתותיו.
מעבר להסדר מקומי כזה או אחר, חוקי המרכולים למיניהם (שאת אחד מהם הגדיר השופט אליקים רובינשטיין בפסק דינו כ"ישראבלוף ברשות התורה", והוסיף: "ובא למרכול גואל, ולעירייה שלום על ישראל, ובינתיים דלת המכולת תינעל, והעיקר – השבת תיגעל") והוויכוח העקר והבלתי פוסק על אופיו של יום המנוחה בישראל משקפים במידה רבה את התמורות שעברה השבת בחברה הישראלית; את המתח המתמיד שבין "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת", בין "שבת היום לה', מאד צהלו ברינוני, וגם הרבו מעדניי, אותו לשמור כמצוות ה' ", לבין, להבדיל, "שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון (המון עיתון) ולי יקנו המון בלון; אפשר ללכת לירקון, לשוט שם בסירה, או לטייל עד סוף הרחוב ולשוב בחזרה, אפשר לקטוף פרחים, כאלה שלא אסור, ואפשר ללכת עד הגן ולראות שהוא סגור" או "יום שישי את יודעת, יש בעיר מסיבה, נשארים כל הלילה, עד הבוקר הבא".
נראה, שאין דרך אחת "לעשות את השבת". באחד המדרשים המופלאים, שמקורו אבד ומובא רק בספרות בעלי התוספות, מסופר על רבי עקיבא שהיה יושב ובוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבנו, לימדתנו "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח, יג)? אמר להם: זה עונג שלי…
ללמדך, שגם בכי עשוי להיות קיום במצוות עונג שבת, למי שדרכו בכך. אכן, במציאות חיים של חברה צרכנית ונהנתנית שאינה יודעת שובע, השבת עשויה להיראות כנטל, לא כמתנה. הדגשת הפן האיסורי של השבת, עִמעמה במידה רבה את זוהרה ואת רוב הברכה הצפון בה, לצדיקים ולשאינם צדיקים. במובנים רבים, השבת הפכה להיות ים של איסורים שמסתיר את צדה השני, החיובי, המואר.
בין הלכות שבת ניתן למצוא לעתים הלכות נחבאות אל הכלים, שחושפות תמונות אנושיות נדירות ביופיין. אחת מהן מובלעת בדברי הבאר היטב (או"ח רסב). לצד דברי ה"שולחן ערוך", המדבר בשבח סידור השולחן והצעת המיטות לכבוד השבת, "כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת", מעיר ה"באר היטב": "וינשק ידי אמו בליל שבת כשהיא מברכת אותו, וסודו מבואר בדברי האר"י ז"ל".
בעל ה"באר היטב", ר' יהודה אשכנזי שהיה דיין בטיקטין, אינו מבאר מה גילו של הבן המתברך על ידי אמו, אך על פני הדברים, מהיותו "בעל בית" הנכנס לביתו ומוצא שולחנו ערוך, יש לשער שלא מדובר בילד קטן. ודוק: הברכה ניתנת דווקא על ידי האם, ולא האב.
איני יודע כמה בנים מקיימים מנהג זה בימינו. ויש להניח שמחמירי החומרות כבר גזרו עליו איסור. אך תמונה מופלאה זו, לצד ברכת הילדים, שעדיין נשמרת לרוב, חושפת פן רך, בעולמן הנוקשה והקפדני של הלכות שבת.
ושמא אין זה מקרה, שבעל ה"חפץ חיים", חניך האסכולה הליטאית שהתרחקה מגילויי חיבה רגשיים המלווים במגע פיזי והעדיפה עולם הלכה קר ושכלתני, אינו מביא ב"משנה ברורה" מנהג זה, אלא מתמקד תחתיו בחיובים ובאיסורים – חשובים כשלעצמם – המלווים הלכה זו ("וטוב שתהיה מוצעת גם המיטה שיישן עליה… טוב לפנות קורי עכביש(!) מהבית מבעוד יום, לנקות את הבית לכבוד שבת, וטוב להיזהר בסעודת הלילה שלא לזרוק דבר בבית חוץ לשולחן".
אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני יהודי בן ימינו הוא אתגר "עשיית השבת". מרוב שגירותם של הפסוקים בפינו, איננו שמים לב למתח הטבוע בהם: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם… שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה', כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם".
ובכן, לצד ה"ושמרו", שעיקרו באיסורי מלאכה ובעונש כרת המרחף מעל מחלל השבת, קיים ציווי מקביל של "עשיית השבת". כיצד ניתן ל"עשות את השבת"?
ראשית, השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, וכיצד יכול האדם ל"עשות" משהו שעשוי זה כבר? ועוד: "עשייה" ו"שביתה" הם לכאורה תרתי דסתרי, שה"שביתה" מבטאת בטלה, חדילה מעשייה, והיא מנוגדת בתכלית ל"עשיית שבת"?
ר' מאיר שמחה מדווינסק, ניסח ב"משך חכמה" קושי גדול זה בלשון רכה: "הנה לשון "עשייה" על השבת, על היעדר המלאכה וביטול העשייה, זר קצת". וכבר נתחבטו פרשני המקרא בשאלה קשה זו.
האבן עזרא רואה מלים אלו כמכוונות לעבר העשייה שלפני השבת, לאמור: רק מי שטרח בערב שבת, יוכל לנוח בשבת. בדומה לכך פירש רבנו בחיי, שיש כאן מעין מקרא קצר, ופירושו "לעשות [צורכי] שבת".
"עשיית השבת", ועיצוב תכניה, דורשים אפוא מחשבה ועשייה רבה. במאמר יפה שכתב לאחרונה, קרא ד"ר דרור בונדי, תלמידו ומפיץ תורתו של "מרא דשבתא", הרב א"י השל, לחדש את פני השבת, להדגיש את הפן האוניברסלי והאנושי שבה, ולהפכה רלוונטית גם למי שאינו נמנה עם "שלומי אמוני ישראל" ומקיים תרי"ג מצוות ככל משפטן וחוקתן.
בין אם תתקבל הצעה זו ובין אם יוצעו לה חלופות אחרות, כבדורות קודמים, גם על דורנו מוטלת משימה נכבדה זו, ל"לעשות את השבת" ולחדש את פניה. אכן, לא עלינו המלאכה לגומרה, אך אין אנו בני חורין ליבטל ממנה.
(כי תשא תשעח)
