לשמר את אמון הציבור

עם שלם עושה דרכו אל מעברי הגבול כדי לצאת מתחומי הטריטוריה של הממלכה המצרית, שם שימשו כעבדים. הכתוב מתאר לנו את הכוונת הא-ל בשאלת מעבר הגבול הראוי והבטוח לעם ישראל: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר א-להים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים סוף". מדוע פלישתים יילחמו עם עבדים? כדי לשעבדם אליהם. זה מתיישב עם התפיסה העתיקה שהכירה במוסד העבדות כמוסד שמבטא זכות קניינית בגוף העבד.

אלא שהבחירה האלוקית לחצות את תחומה הטריטוריאלי של מצרים דרך הים לא הובנה כראוי אצל עם ישראל שזה עתה סיים תקופה בה היה משועבד. האדונים המשעבדים דולקים אחריהם, ועל החוף לא ממתינות מעבורות האמורות לסייע בידו לחצות את ים סוף. ולכן עם ישראל זועק אל משה.

מנהיגם ומושיעם של עם ישראל, נחשף לביקורת ציבורית על הנהגתו ועל דרכו. הוא נדרש לספק תשובות בשאלת תוכנית היציאה ממצרים. המחאה הציבורית הגיוניות: "ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר". משה בתגובה פונה אל הא-ל בבקשה כיצד פותרים את הפרדוקס. תשובת הא-ל מפתיעה: "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". מסביר המדרש (בפסיקתא זוטרתא) את פשר תשובתו של הא-ל: "אמר לו הקדוש ברוך הוא בניי נתונים בצרה, והים סוער, ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה?". ברגעים אלו ה' מצווה את משה להורות לעם על 'ויסעו'. מסביר בעל הבכור שור "כי אין לירא כלום". מסביר הרש"ר הירש, "הישועה תלויה בעם, הצעד הראשון צריך שייעשה על ידי העם".

תשובת הקב"ה למשה מבקשת להעביר למנהיג עם ישראל מסר מאוד ברור. האמן בדרכך, פעל והובל קדימה. השתהות יכולה להוביל לנזקים גדולים יותר, היא יכולה להוביל לפגיעה באמון הציבור, בכוחה להציג קושי בקבלת החלטות. ומנהיגות זה קבלת החלטות מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות, גם אם לא תמיד אנו יודעים איך הדברים יסתיימו בסוף. ככל שיפגין המנהיג נחישות, גם אם נחישות זו במבט ראשוני לא מובילה לתקווה המיוחלת, יכול וזהו נתיב הישועה הרצוי.

(בשלח תשפ"א)