יוסי רוזנשטיין (צייר)
"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם"
בציור ניתן לראות את המושג יציאת מצרים מחושך לאור גדול, את היציאה הרוחנית של עם ישראל ממ"ט שערי טומאה אל אמונה שלמה בקב"ה. אנו רואים את בני ישראל עוזבים את העבודה הזרה שבמצרים, המסומלת כמבני אבן ונרות העשויים מעץ, ככתוב "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן" (דברים ד' כ'ח). משה עומד ובידו נר העשוי חומר ולהבה המסמל את האדם "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו' כ'ג) ואילו בשמיים אנו רואים רק להבה של נר ללא כל חומר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (שם כ' כ'ז). זהו מעגל החיים של האדם המאמין העובר מחומריות (גוף) לחומריות משולבת ברוחניות (גוף ונשמה) עד הגיעו אל הרוחניות הצרופה.
פרשת יציאת מצרים היא אחת הפרשות החשובות והמדוברות ביותר. ליציאת מצרים יש חשיבות עליונה בכל מה שקשור לעם ישראל ולאמונה בקב"ה, והקב"ה בעצמו מדגיש זאת בדיבר הראשון בעשרת הדיברות "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ' ב'). רוב הראשונים והאחרונים דנו בכל ההיבטים של פרשת יציאת מצרים מכל זווית אפשרית, אך אני אשאל שאלה פשוטה, מדוע מצווה עלינו לזכור דווקא את ניסי המכות ויציאת מצרים ולא את השואה ורצח התינוקות שעברו על בני ישראל במחנות הכפייה במצרים? מכאן ברור שמצוות זכירת יציאת מצרים היא לא רק עניין של זיכרון היסטורי, אלא זיכרון הרבה יותר חשוב, זיכרון רוחני. זיכרון שהוא הוכחה שהקב"ה הוא שברא את העולם, את הטבע ואת כל המציאות שסביבנו. לא זיכרון של יחידים, אלא זיכרון של שני עמים גדולים המונים מיליוני בני אדם, שראו במו עיניהם וחוו על בשרם את הניסים הכבירים ששינו את חוקי הטבע. גם פרעה שאמר "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" (שם ה' ב'), חזר בו והכיר בה' כבורא העולם "ויֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (שם כ'ב כ'ז). זיכרון קולקטיבי זה זכה לפרסום בכל העולם. וכך, אחרי 40 שנה אומרת רחב למרגלים ביריחו "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (יהושע ב' ט'-י').
בכדי לחזק את אמונתם של בני ישראל, מצווה ה' את משה ובני ישראל לזכור את יציאת מצרים לדורותיהם וכל זאת שבועיים לפני שהיא התרחשה בפועל. בכדי להנציח ניסים אלו, כך שימשיכו לחזק את אמונתם של היהודים בכוחו וגבורתו של ה' עד סוף כל הדורות, מצווה ה' על סידרת מצוות אותן צריך כל אחד מעם ישראל לבצע בפועל בכל שנה, כמו סידור החודשים, אכילת קורבן פסח, מצות ומרור, ואיסור חמץ. בעיקר מצווה אותנו הקב"ה לספר לבנינו על יציאת מצרים "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שם י'ב כ'ו-כ'ז), וכל זאת כאמור הרבה לפני שהדברים התרחשו. וכל זאת מדוע? כי פעולות מסוג שכזה לא ניתן יהיה ליזום סתם כך. בלתי אפשרי שאדם בזמן כלשהו בהיסטוריה יקום ויחליט שכל העם יאכלו שבוע ימים רק מצות, או לא יאכלו דבר חמץ. אלו מצוות שעצם קיומן מוכיח שעם שלם קיבל מצוות אלו, ועם שלם היה עד לכוחו וגבורתו של ה'. רק כשעם שלם מעביר פעולות ומצוות אלו מאב לבן ומעביר את סיבתן, האמונה בקב"ה יכולה להמשיך ולהתקיים עד קץ הימים "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם" (שם י'ב כ'ד). זו הסיבה לחשיבותה האדירה של זכירת פרשת יציאת מצרים לדורות.
לגבי שנות העבדות חשוב לזכור, שלא מדובר ב-400 שנות עבדות בפועל. הספירה של שנות הגלות החלה כשה' אמר לאברהם "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". בני ישראל חיו במצרים רק 210 שנים, ועד שיוסף ואחיו נפטרו הם חיו בתנאים הטובים ביותר, ומאז החלה הידרדרותם, עד שנולדה מרים רק אז החלו שנות העבדות. שמונים ושש שנות העבדות שהוטלו על בני ישראל היו בגלל שהם הגיעו עד מ"ט שערי טומאה, עד כדי כך שחוץ מבני לוי שאר העם אפילו לא מלו את בניהם. נכון זו הייתה שואה לעם ישראל, אך נושא העבדות הוא נושא אחר לגמרי, הוא קשור לברכת יצחק לעשיו. (ראה מאמר פרשת תולדות) שם הסברתי שברגע שישראל עוזבים את אמונתם בה' ומתקיים "כי תריד", מיד מתקיים "ופרקת עולו מעליך" ומותר לפגוע בבני יעקב, בדיוק כפי שהיה במצרים). כל זמן שבני ישראל האמינו בה' הם חיו חיי מותרות בארץ גושן, וכאשר סרו מדרך ה' החלו המצרים להעבידם בפרך. ואז "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שם ב' כ'ג), וזו הייתה כוונתו של יצחק שרצה שבניו תמיד יחזרו לאביהם שבשמים.
הזיכרון החשוב הוא היציאה ממצרים שם כל בני ישראל האמינו בה', אבל משנות העבדות צריך ללמוד דבר הנוגע גם לדור שלנו. כל יהודי, אפילו אם הוא נמצא במקום הנמוך ביותר מבחינה רוחנית או גשמית, אם יזעק אל ה' יוכל לעלות מפי פחת ולצאת ממצוקתו. כמו שנאמר בגמרא "אמר ר' אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין שנאמר (ישעיהו נ'ז י'ט) 'שלום שלום לרחוק ולקרוב'. לרחוק ברישא והדר לקרוב לא עומדים" (ברכות ל'ד ב').
מכאן אפשר להבין דבר חשוב נוסף. כפי שבני ישראל במצרים שהיו שרויים במ"ט שערי טומאה ומבחינה כלכלית היו בתחתית שבתחתית והיו זקוקים למשה, כך כל אדם מישראל הנמצא בתחתית זקוק ל"משה" משלו, למישהו שיימשה אותו ויעזור לו לצוף בחזרה. דבר זה הוא מצווה בפני עצמה "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כ'ג ה'), הפסוק מצווה על האדם לעזור לבעל חיים שמשאו הכבד מעיק עליו ולהוריד ממנו נטל זה, ועל אחת כמה וכמה אם מדובר באדם, ואפילו הוא השונא שלך. מצווה זו מחייבת אותנו לעזור ליהודים שנמצאים בבעיה ואפילו אם הם חסרי אמונה, אל לנו לנטוש אותם, להתרחק מהם, או חלילה לפסול אותם. הריחוק הוא תולדה של חוסר האמונה שלנו, כי אנו חוששים שאם נתקרב ליהודים אלו ניפול גם אנחנו איתם. לכן עלינו להתחזק באמונה ולהבין שבדומה למשה גם התפקיד שלנו הוא לעזור למי שזקוק לעזרה בנחת, בנועם, תוך קירוב לבבות. על אלו החזקים באמונתם מוטלת החובה לעזור לאלו החלשים באמונתם להתחזק, כי היהודים ערבים זה לזה.
(בא תשפ"א)
בשיתוף החברה לחקר המקרא
