האם עם ישראל הוא עם סגולה?

פרשתנו פותח בפסוק: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". מדוע יציאת בני ישראל ממצרים נזקפת כאן כביכול לזכות פרעה? הלא ד' הוא אשר הוציא אותם משם, כפי שמעיד על כך הכתוב פעמים רבות? גם ידוע שלשון "ויהי" לשון צער הוא וכי לא היה מתאים יותר שתרמוז כאן התורה על שמחת הגאולה, כי איזה צער יש לעם קדוש שהקב"ה הולך בראשו ככתוב: "וד' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם"? ועוד, מה פירוש הוא"ו בהמשך הפסוק "וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים וגו'"? הלא היה נכון יותר לכתוב "לֹא נָחָם אֱלֹקִים"?

אם מבקשים אנו לקרוא את הפסוק עפ"י המתגלה לנו דרך שאלות אלו, התוצאה המתקבלת היא שהיה צער גדול (ויהי) היות ופרעה גירש את בני ישראל (בשלח פרעה…) וגם בגלל ש-(מסיבה המובאת בהמשך הפסוק) לא נחה אותם אלקים דרך ארץ פלישתים – היינו בגלל שלא היה אפשרי להביאם ישר לארץ ישראל. המילה "העם" באופן כללי מתייחסת דוקא לערב רב ועליו כתוב "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם". והצער הוא שהשפעתו של "העם" על בני ישראל הוא כזה ש-"בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה" (ולא בראותו מלחמה – כי לסופו של דבר, מאי אכפת לן שהערב רב ישוב למצרים? אלא בראותם, הערב רב ובני ישראל ביחד היות וגורלם משותף) יגרור הערב רב את ישראל לשוב למצרים.

ואכן כבר כתוב: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצו". וזהו המתרחש עתה: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה".

אנחנו צריכים לחזור כל שנה – כל פעם שאנו קוראים את הפרשה הזאת – על תמיהתנו הגדולה, וחלילה לנו להתרגל לדבר להפוך להיות אדיש לה, איך אפשר להבין שאחרי כל מה שקרה בשנה האחרונה במצרים, אחרי קריעת ים סוף, מיד אחרי השירה הגדולה שחשיבותה כה רבה שחז"ל קבעו כי אין דבר מתאים ממנה לסיום פסוקי דזמרה כפתיחה לקבלת עול מלכות שמים של קריאת שמע, מתחילה סדרה בלתי פוסקת של תלונות על כל קושי קטן או גדול שפוגעים בו בדרך? ואין לזלזל בחומרת התלונות. הן מביאות בסוף למפגש עם עמלק המסופר בסוף הפרשה. או ליתר דיוק, הן גורמות לנו מחד גיסא להיות פגיעים במפגש הזה, ומאידך גיסא הן גורמות לנו לא להצליח לנצח אותו אלא רק להחליש אותו לפי שעה עד שיבוא יום. מו"ר הרב אשכנזי זצ"ל היה רגיל לומר שקשה מאד להחליט מה תמוה יותר: שסיפור התורה דומה כל כך למתרחש בימינו או שהמתרחש בימינו מזכיר כל כך את מה שמסופר בתורה? והיה מוסיף שלפחות נחמה פורתא יש לנו בכך שדבר זה מעיד על כך שהיהודים, אף על פי כן ולמרות הכל, בני ישראל הם שהרי כדברי שלמה המלך ע"ה "מה שהיה (ביציאת מצרים) הוא שיהיה (בכל תהליכי הגאולה).

אין כוונת התורה להסתיר לנו את האמת. להיפך, לגלות את האמת היא באה. היא אינה מספרת לנו סיפורים על עצמנו. נסביר: ישראל עם סגולה על כל כבודו ותפארתו הוא איננו מיתוס. במיתוס היה עם ישראל כזה מתואר כשיא השלמות. זאת אומרת ששלמות זו היתה מתוארת כאילו כבר קיימת. שלמות זו היתה כביכול מופיעה בתחילת דרכו ולא כיעד להשגה. שלמות זו היתה מתוארת כסיבת והצדקת בחירתו. ואז היינו יודעים גם בבירור שכל מה שהיה כתוב ב"תורה" שכזו הוא מיתולוגיה. סיפור סמלי של מאבקים מופשטים בין ערכים תיאורטיים. ולא היא! עם בני ישראל היוצא ממצרים הוא עם של בני אדם אמיתיים, בשר ודם, צדיקים יותר וצדיקים פחות, רשעים יותר ורשעים פחות. עם שצריך להתמודד עם מציאות אמיתית. לא היה שום קושי בלהוציא את בני ישראל ממצרים ולהביאם לארץ ישראל "על כנפי נשרים", דרך ניסים גלויים ונסתרים. וכמו שהמדרש מספר שעמוד הענן ההולך בפני ישראל היה משפיל גאים ומגביה שפלים ליישר בפניהם הדרך, היה אפשר לפתור כל בעיה אפשרית טרם הופעתה.

אבל ההולכה במדבר צריכה דוקא להכין אותנו לכניסתנו לארץ ישראל. זאת אומרת שאוניברסיטת המדבר צריכה ללמדנו פרק בדרכי ההשגחה. ובמיוחד שההיסטוריה של עם ישראל היא כולה נסית ויחד עם זאת, זו היסטוריה שבה על האדם להתמודד עם בעיות ולהתגבר עליהן בעצמו. לא את הכל עושה הקב"ה: הוא אינו מתערב בכל רגע, אע״פ שהוא משגיח בכל רגע. וכפי שפירשו רז"ל: על ג' דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, לשון "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל". עלינו לצאת בהדרגתיות מהשקפת עולם ילדותית בה ההורים פותרים את כל הבעיות ועושים את כל רצוננו באהבתם לנו, ולהגמל מהחסדים כדי לקחת אחריות על מעשינו.

(בשלח תשפ"א)