כשבני ישראל מצאו עצמם בעמק הבכא, בין ים סוף הרוגש לפניהם לבין המצרים הדולקים אחריהם, משה הרגיעם: "אַל תִּירָאוּ… ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". אולם משה עצמו לא סמך על הנס, ופנה אל ה' בתפילה, ונענה במעין גערה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי?! דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". האם לא מצופה ממשה שיתפלל כשעמו נתון במצוקה קיומית? תרגום יונתן מוסיף מילות הסבר (בארמית): "למה אתה עומד ומתפלל לפני, הרי תפילתם של עמי קודמת לשלך".
כלומר, משה חשב שכמנהיג עליו לקחת על עצמו את תפקיד התפילה לה'. אולם ה' דווקא מוכיח אותו: "למה אתה צועק, ובה בעת מורה לבני ישראל להחריש? אדרבה, אני דווקא מחכה דווקא לתפילתם של בני ישראל".
מאז הופיע משה בזירה הוא היה זה שפונה אל ה', בעוד בני ישראל היו שקועים בסבלותם. פני משה היו נשואות לשמים, ואילו פניהם נעוצות באדמה. ים סוף נועד בין השאר לשמש כקו פרשת המים, מבחינת מעמדם של בני ישראל לפני ה'. הם אינם עוד אוסף רב של עבדים שפניהם כבושות בקרקע, אלא עם של בני חורין שיכולים להרים ראש ולהשמיע קול. מעתה ואילך הם לא אמורים להשליך יהבם על משה, אלא להשליך עצמם לפני ה'.
משכך, אציע הסבר לפסוק: "ויאמינו ב-ה' ובמשה עבדו". רבים התקשו: הייתכן שאחרי כל מכות מצרים בני ישראל לא האמינו ב-ה' ובמשה? לענ"ד הפסוק בא לומר שעד עכשיו, בני ישראל ראו לנגד עיניהם את משה, והוא היה עבורם חזות הכל. הוא עושה אותות ומופתים, והוא החוליה המקשרת אל ה'. בעקבות קריעת ים סוף, נוצר קשר ישיר בין העם לא-לוהיו. מעתה הם פונים קודם ל-ה' ורק אחר כך למשה עבדו.
בחברה האנושית הטרום-מודרנית שררה הבחנה חותכת בין המנהיגים, שנתפסו כבעלי כישורים עילאיים, לבין ההמון. בחברה בת זמננו לכולם מעמד זהה, וכך כל אדם צריך לקחת אחריות מלאה על עצמו, כמו גם על הקשר עם קונו. כשאנו מתמודדים עם צרה האורבת לנו מפנים ומאחור, על כולנו מוטלת חובת ההשתדלות, ועל כל אחד מאתנו מוטלת משימת השתדלנות אצל בורא עולם. גורלנו אינו תלוי בגדול הדור ולא בצדיק הדור, כי אם בדור כולו. אל לנו להשליך יהבנו על מנהיג מדינה זה או אחר שעשוי להיבחר, אלא על המאמצים של כולנו לתקן את עצמינו, לקדם את תיקון החברה בה אנו חיים, ולהתפלל לתיקון עולם מכל נגיף ובכל דבר ועניין. אם כל אחד ישתדל ויתפלל, אולי נזכה לנס כמו בני ישראל.
(בשלח תשפ"א)