פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"מכל עשרת הדיברות", אמר חכם אחד, "לא נותרו בימינו אלא שנים: 'אנכי!' ו'לא יהיה לך!'. את השאר שכחנו".
הוא כמובן הגזים מעט, אך יש בדבריו ביטוי נוקב לתרבות המודרנית שמקדשת את היחיד. את הפוליטיקאי "העושה לביתו-שלו". את סיסמת "מודה – אני לפניך!". קודם כל "אני לפניך!" ורק אחר כך, אם בכלל, כל השאר.
הביטויים לכך רבים. בתרבות הפוליטית והעסקית, בספרות ובשירה (דוגמת לשון הרבים של ימי קום המדינה, "נבנה ארצנו ארץ מולדת", "אנו באנו ארצה", לעומת השירה והפזמונאות בת ימינו שמתחילות ונגמרות לרוב ב"אני"), בחברה ובכלכלה.
המתח שבין היחיד והיַחַד, בין ה"אני" לבין ה"אנחנו" והדאגה לכלל, מתבטא במקרא באופנים שונים. בין השאר, הוא עולה מתוך התבוננות בחייהם של אבות האומה, נביאים ומלכים, שנעו בין חייהם האישיים והדאגה לבני ביתם לבין משימת ההנהגה שעל שכמם והדאגה לציבור כולו.
לאורך ההיסטוריה, והדוגמאות לכך רבות, ניתן למצוא מנהיגים דגולים שהקדישו כל חייהם לטובת הכלל, אך הדבר עלה להם לעתים במחיר כבד ששילמו על כך בביתם, בחוג משפחתם הקרובה, שלא נתנו לה את מלוא תשומת הלב.
ביטוי מעודן לכך ניתן למצוא גם בחייו של מנהיג האומה, משה רבנו. התורה מקדישה עשרות פרקים לתיאור דמותו ומפעלותיו, אך בני משפחתו נותרים כמעט בצל.
עיון בדמותה של ציפורה, אשת משה, מלמד שבכל המקרא היא נזכרת רק שבע פעמים (ואולי פעם נוספת, היה ונזהה אותה עם "האישה הכושית").
כשאר נשות המקרא אין היא ניצבת דרך כלל על רגליה-שלה, אלא רק כ"בת של", או "אשתו של". בפעם הראשונה, היא "ניתנת" למשה על ידי אביה יתרו (שמות ב, כא). וכך בפרשתנו, יתרו אביה "לוקח" אותה "אחר שלוחיה" (יח, ב). קולה אינו נשמע.
הכתוב אף מדבר על "שני בניה" – לכאורה בניה-שלה, אך מיד מציגם כבניו של משה, ברומזו שהוא נתן להם את שמם ("כי אמר, גֵר הייתי", ולא אמרה!), וכמו שנתפרש בפרשת שמות (ב, כב). ולא עוד אלא שהכתוב מקדים אותם לאמם: "ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה" (יח, ה).
בחילופים אלה יש הד למתח פנימי שמרחף מעל משפחת משה. רק לאחר שמשה וציפורה נפגשו בשנית, היו שוב הבנים ל"בני משה". ומיד מהדהד באוזנינו מעשה הגבורה של ציפורה, שכרתה את ערלת בנה והצילה אותו ממיתה (ד, כה), בעת קולו של משה נדם, וידיו רפו, עד שלפי פירוש אחד, המלאך ביקש להמית את בנו על שנתרשל(!), כביכול, במצווה (ראו רש"י, שם, ד, כד).
בעוד שמשה נזכר בתורה מאות פעמים, בניו כמעט וירדו אל תהום הנשיה. חז"ל ראו בכך שיעור גדול בהנהגה.
בשונה מהמסורת הרווחת בימינו, שיש לה עיגון גם בדין "ירושת שררה" במשפט העברי, בני משה מלמדים אותנו, ששררה והנהגה אינן "נחלת אבות". רק אם יהיו הילדים ראויים לרשת את הוריהם, יוכלו להמשיך את שושלת ההנהגה.
ונאמר באבות דרבי נתן: "והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך". שאילו היתה תורה ירושה לך, היה אדם מורישו לבנו ולבן בנו, ולבן אחותו, עד סוף הדורות. שכן מצינו במשה, בשעה שהיה סבור שבניו עומדים תחתיו, אמר: "יפקד ה' א-להי הרוחת לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם" (במדבר כז, טז—יז ). המקום משיבו: "קח לך את יהושע בן נון!" (שם, שם, יח).
ללמדנו, ש"ייחוס" כשלעצמו, לא די בו. ומי שיש לו קשרים, אך כישורים לו אַיִן, אינו ראוי להנהיג את ישראל.
(יתרו תשעט)
