המבדיל בין אור לחושך

עוד מכה אחת ודי. הגיע זמן הגאולה, והיא כבר נראית מעבר לפינה. ואז באה מכת החושך.
שלושה ימים של ניתוק. חושך מוחלט, חושך מצרים. כדרכה, התורה חוסכת בפרטים. בסך הכל שלושה פסוקים (י, כא-כג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים. וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם".
חז"ל, והפרשנים בעקבותיהם, מצאו תובנות עמוקות במכה זו. "ויהי חשך אפלה" – חשך מוכפל על זה שלא קמו איש מתחתיו: יושב – אין יכול לעמוד, ועומד – אין יכול לישב. ולמה הביא עליהם חושך? שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד: שחיפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן, והיו אומרים [=המצרים] 'אין בידינו כלום', אומר לו: 'אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא' ".
בשונה מהאידיליה שמצטיירת למראית עין, שבה בולט הניגוד שבין בני ישראל למצרים – כאן אור ושם חושך, כאן שיתוק מצמית, "לא קמו איש מתחתיו", וכאן שמחה גדולה לנוכח הפדות הקרובה לבוא, חז"ל מלמדים אותנו שגם בני ישראל לא היו "טלית שכולה תכלת". גם אז, כמו היום, היו ביניהם קטני אמנה, שביכרו את סיר הבשר של מצרים, על פני ההליכה במדבר והישיבה בארץ ישראל. החושך העניק הזדמנות להיפטר מהם באין רואה.
אכן, הפירוש השני שלפיו החושך נוצל לשם "ספירת מלאי" של רכוש המצרים, כדי שבני ישראל יוכלו לשאול מהם כלי כסף וזהב בצאתם ממצרים מוקשה. וכי לא יכלו בני ישראל לנצל את ההזדמנות וליטול בשעת החושך את כלי המצרים מבתיהם?
כדרכו, מדגיש הרש"ר הירש את הפן המוסרי שבפסוקים. גם ברעום התותחים – לא נדם קולן של מידות החוק, היושר והצדק. אינך רשאי לנצל את מצוקתו של האחר, את העובדה שהוא שרוי בחושך מוחלט ואינו יכול לזוז, כדי לחמוס את ממונו. ובלשונו היפה: "במשך שלושה ימים היו נוגשיהם אסורים באזיקי עיוורון, מוסגרים לידיהם חסרי אונים. שלושה ימים נחשפו אוצרותיהם בדירותיהם, ושום יהודי לא ניצל הזדמנות זו לעשות בהם נקם, ולו תהא רק נקמת לעג וקלס. במאומה לא נגעו, מאדם ועד שרוך נעל. ביקש הקב"ה כי גדלות מוסרית זו, שנגלתה למצרים ברגע שבו הוחזר להם מאור עיניהם, ובו מצאו את כל אשר להם ללא פגע, גדלות זו תגבר סוף סוף על סלידת המצרים מפני העברים והיא אשר הרימה קרנו של האיש משה בעיני המצרים יותר משעשו זאת הנסים אשר חולל".
ברבות הימים, היו מכות מצרים למעין מותג עצמאי, המנותק מהקשרן ההיסטורי. מאות דברי פרשנות, סיפורים ושירים (דוגמת יצירתו המופלאה של נתן אלתרמן, "מכות מצרים") העניקו להן חיות מחודשת, רלוונטית לימינו.
כך, למשל, רואה בעל "מדרש הגדול" במכת החושך "מידה כנגד מידה", עונש על שפלותו הנוראה של המשעבד, שמזכירה לנו מעשים מימי השואה האיומה. אדון המתעמר ומתעלל בעבדו בעיצומם של ימי אימה וצלמוות, ימי "מכות מצרים": "אמרו, כשהיה המצרי סועד בלילה, היה מביא את ישראל, ומושיבו כנגדו, ומדליק את הנר, ומניחו על ראשו [=של הישראל], ואומר לו: ראה שלא תטה [=ראשך] לכאן ולכאן, אם לאו – אני מתיז את ראשך".
ושמא הקריאה המחודשת בתיאור מכת החושך, שבמהלכה "לא ראו איש את אחיו", הינה גם תיאור זועק ונפיץ של המצב החברתי ברבים ממחוזותינו?
בכרך השני של חיבורו, "מאור התורה", מביא משה (מושקו) מושקוביץ (בונה חבל שפיר וגוש עציון), את מחלוקת חז"ל בדבר מקור החושך: "ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפילה'. מהיכן היה החשך ההוא? רבי יהודה אומר: מחושך של מעלה… רבי נחמיה אמר: מחשך של גיהנם… רבי יהודה ברבי אמר: במה הרשעים מתכסים בגיהנם? בחושך".
כפי שרומז בעל "מאור התורה", אפשר שיש במחלוקת זו שיקוף של שתי דעות קוטביות בדבר מקור ה"חושך" והרע בעולם. הדעה האחת תולה את מקור הרע ב"חושך של מעלה", משל הוא "כוח עליון" שאינו בשליטת בני האדם.
לעומת זאת, הדעה השנייה תולה את החושך במעמקי הגיהנום, במעשי בני האדם על הארץ מתחת. המדרש מתאר את בני האדם, המבקשים להסתיר את נכלוליהם הרעים במחשכים, להעלים את הראיות למעשי השחיתות שלהם, תוך שמירה על "זכות השתיקה", ההעלמה וההכחשה.
אכן, כפי שאמרו חכמים על הפסוק "וימש חושך", סופה של שחיתות זו שתצא לאור עולם, עד כדי כך שיהא ניתן ל"משש" אותה. חושך "שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש" (רש"י). אין זה "סתם חושך", אלא "חושך אפלה", קודר ומאיים. וכאילו לא די בתיאור הנורא שבמקרא, הוסיפו עליו במדרש שהיה זה חושך כה סמיך ועבה עד שהיה "כעובי דינר", היינו: שחיתות רבתי, טובלת בים של כסף וזהב, מתת שוחד ושלמונים.
לצד השחיתות ומעשי הרמייה שנעשים במחשכים, מסמלת מכת ה"חושך" את העיוורון החברתי: "ולא ראו איש את אחיו". עיוורון מנהיגותי, עיוורון חברתי, עיוורון רוחני, עיוורון מוסרי.
אחת המשימות הגדולות שמונחות לפתחנו היא האתגר הגדול של "להבדיל בין האור ובין החושך", להציב ביניהם גבול גדול וברור.
אולי לא עלינו המלאכה לגמור בסילוקו המוחלט של החושך, אך ודאי אין אנו בני חורין להיבטל הימנה. וכפי שאמרו חסידים הראשונים: לעתים די גם במעט אור, כדי לגרש את החושך. אם נדע לעמוד באתגר גדול זה, והיה זה שכרנו: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם".
(בא תשסז)