כיצד ובמי בוחרין?

פרשיות המשכן רצופות פרטים ופרטי פרטים, של מידות, ושיעורים, סיפורי בדים, בגדים וחומרי בניין. ועד כדי כך מרובים הם הפרטים, שלא תמיד נותנים אנו את דעתנו לכך שזהותם של האומנים הראשיים שעושים במלאכה, בצלאל ואהליאב, נותרת עלומה עד שלב מאוחר ביותר.
חמישה פרקים ועשרות רבות של פסוקים עוברים בציווי על עשיית המשכן, כליו ובגדי הכהונה: "ועשו ארון עצי שטים… וצפית אותו… עשית כפרת… ואת המשכן תעשה… ועשית את הקרשים… ואלה הבגדים אשר יעשו". רשימת מלאי ארוכה של תכלת, וארגמן, ותולעת שני, ועורות אילים, ועורות תחשים. עצי שטים ושמן. קרשים וקרסים. בריחים ואדנים". לפי פשוטו של מקרא, משה רבנו מצווה להפוך לנגר ובנאי, צורף ורוקח. אורג וטווה. רק בשלב מאוחר ביותר בפרשתנו (פרק לא) מתגלית זהותם של בצלאל ואהליאב. כמעט ואיננו יודעים דבר עליהם, אך מתוך התיאור – שפותח והורחב בדברי חז"ל – יכולים אנו לגלות את פניהם. "רוח אלקים, חכמה, תבונה, דעת בכל מלאכה". תכונות נדירות שאליהן מצטרפת התכונה החשובה מכולן: "חכמת לב".
אפשר, שבכך מבקשת תורה ללמדנו, שבמערכת הציבורית, יש אכן חשיבות מרובה למיהות, לזהות העושים במלאכת הציבור, אך חשובה הרבה יותר ממנה היא המהות. בימינו, לא אחת הופך ה"איש" עיקר, ואילו ה"אִישוּ" (issue), העניין והמשימה שלשמם הוא נבחר היו לטפל. בהסוותה את זהות האנשים העושים במלאכה עד לשלב מאוחר יחסית, מדגישה התורה שהמטרה-המשימה והאתגר – בניית משכן להשראת שכינה – הם העיקר, ולא בחירת האנשים כשלעצמה.
הגם שה"בחירות" שמתוארות בפרשתנו אינן משקפות, כמובן, הליך דמוקרטי, אלא בחירה מעשה שמיים, יש בהן ללמדנו פרק מאלף בתכונות הנדרשות בעולמה של תורה מאיש ציבור. ראשית, המקרא מגלה שקיפות מלאה ביחס לבצלאל. לצד קישוריו אין הוא נמנע מלגלות, ובאופן מלא, את קשריו: "בצלאל בן אורי בן חור". לפי מסורת חז"ל, זהו חור, בנה של מרים, שמסר נפשו על קידוש השם במעשה העגל, שהיה מוכיח את ישראל עד שהרגוהו (רש"י לב, ה). חז"ל מוסיפים וחושפים בפנינו את גילו הצעיר של בצלאל, שהיה באותה שעה בן 13 בלבד! (ולשיטת האבן עזרא היה אף צעיר יותר, בן עשר בלבד!). ושמא ביקשו ללמדנו, שלא הגיל קובע אלא כישוריו של אדם, וחכמת לב שטבע בו הקב"ה.
גילו הצעיר של הנבחר, וייחוסו המשפחתי, עשויים להעיב על המינוי, ולהביא עמם לזות שפתיים, שמשה רבנו מבקש להזימה באחת. לפיכך מדגיש הכתוב שמשה לא הסתפק במינוי קרובו, נינה של מרים אחותו, אלא ביקש להימלך בציבור, ולהסיר מעל מינויו של בצלאל את צל הרינונים והנפוטיזם שריחפו מעליו כעננה שחורה: "התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו, על שהוא קרובו. משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן. כל הגדולה הזו מבקש משה לכווין? אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקב"ה אמר. והוא מראה להם "ראו קרא ה' בשם בצלאל", לקיים מה שנאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם". מכאן מודעא רבה לתורת המינויים והבחירות: לא די שהצדק ייעשה. צריך גם שהוא ייראה, על מנת להסיר לזות שפתיים ולמנוע את אובדן אימון הציבור בטוהר המידות בשירות הציבורי.
יתר על כן: מזיווגו של אהליאב לבצלאל רם היוחסין למדו חכמים פרק גדול בתורת השוויון של המשפט העברי: "אמר רבי חנינא בן פזי: אין לך גדול משבט יהודה, ואין לך ירוד משבט דן, שהיה מן הלחינות [=מבני הפילגשים, בן דן בנה של בלהה שפחת רחל]. אמר הקב"ה: יבא ויזדווג לו, שלא יהו מבזין אותו, ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו. לפי שהגדול והקטן שווין לפני המקום. בצלאל משל יהודה, ואהליאב מדן, והוא מזדווג לו".והוסיף רש"י (לה, לד), ששיוויון זה באט לבטא, הלכה למעשה,את תורת השיוויון שבספר איוב (לד, יט) "ולא ניכר שוע [=עשיר] לפני דל".
זאת תורת השוויון במורשת ישראל, וממנה יתד ממנה פינה לשעה ולדורות. לא הגיל קובע, גם לא מוצאו של אדם. הכישורים, ולא הקשרים, חכמת הלב והתבונה, מסירות הנפש לעשות בכל מלאכה, גדולה כקטנה, הם הם התנאים הדרושים לבא לבנות את משכן ה'. מעשיו של אדם, ולא יחוסו, אף לא קשריו, המה ירחקוהו, והמה יקרבוהו.
עיון בים הפרטים של פרשיות המשכן מלמד שלצד פעולת ה"עשיה", שמופיעה בהן פעמים הרבה, מופיע גורם אחד שבמבט ראשון נראה משונה במקצת: הלב. כאשר באה תורה להגדיר את עושי המלאכה, אין היא מדגישה רק את אומנות ומיומנות הידיים שאמורות לעשות במלאכה, אלא גם את הלב: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" ((לא, ו). וכך גם בעשייה הלכה למעשה: "מלא אותם [=בצלאל ואהליאב] חכמת לב" (לה, לה), "ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו אשר נשאו לבו" (לו, ב), "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן" (לו, ח). ויש בכך כדי ללמדנו, שנבחר ציבור, צריך להיות לא רק בעל "ראש", פיקח, ערמומי ואינטלקטואל, אלא לא פחות מכך בעל "לב", אדם הרגיש לסבלות הציבור, שאוזנו כרויה לקול שוועתם. ודומה שלא לחינם, כאשר מציע הרמב"ם, בעקבות חז"ל, את התכונות שנדרשות מהדיין, והוא ראש וראשון למנהיגי הציבור בישראל, אין הוא מונה ביניהן רק ידע מופלג בחכמת התורה, בחכמות חיצוניות ודעה מרובה, חכמה, ענווה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות ושם טוב. לצדן, צריך הדעת להצטיין ב"עין טובה, ונפש שפלה", ונוסף עליהן תנאי "כללי" הרבה יותר: "ובכלל, אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו".

כי תישא תשס"ו