הדיסוננס של הדתיים

חשוב להבין שהפער המדובר בין הרצוי למצוי הוא מהותי לחיים הדתיים. לא פצע שיש למחוק, כי אם המרחב עצמו, לכתחילה, שבו מתרחשים החיים עצמם

החיים הדתיים מכילים בתוכם אין ספור דיסוננסים. החל מהדברים הפשוטים כמו תפילות שלא מקבלות מענה, פער בין אמונה בטוב לבין חוסר צדק, ציוויים שנראים כלא רלוונטיים, ועד למרחק בין תשוקה אל הנשגב והאין סופי, ובין עליבותו של האדם העסוק בהישרדותו ובהתמודדות עם דחפיו. אם נוסיף על כך את סיפורי הצדיקים, על התמדה עצומה או חסד קיצוני, הרי שהפער בין החלום ובין שברו גדל על גבי האין סוף הזה. בפשטות, כשחז"ל אומרים לנו שכולם נכשלים באבק לשון הרע, או כשאנו קוראים פסוק כדוגמת "כי האדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", הרי שהחטא והחיסרון, ההחטאה וההחמצה, הם חלק בלתי נפרד מהיותנו בני אדם.

אין תסכול גדול מילד שרוצה להיות טוב ולרצות את הוריו, אך אינו מצליח, כיון שהציפיות ממנו לא מציאותיות. תחושת הכישלון תרדוף אותו, ויתכן כי ייאוש או מרד יקנו שביתה בליבו…

ומה איתנו? מהן הדרכים בהן האדם מיישב, במודע או שלא, את הפרדוקס הדתי?

דומה כי יש שאדם מפתח עמדה של מינימליזם אל מול חיי הרוח. ויתור על התשוקה. שמירה מינימלית על המסגרת המחייבת.

מאידך, יש שטיפחו את הניראות והצביון כקדוש ומושלם, אך בחדרי חדרים היחיד מתיר לעצמו לעגל פינות. מעין הסכמה שבשתיקה, ובלבד שהמחנה ישמור על טוהר הפרהסיה שלו.

אשתף מהרהורי כאדם, כיהודי, וכאבא: לטעמי חשוב להבין שהפער המדובר בין הרצוי למצוי הוא מהותי לחיים הדתיים. לא פצע שיש למחוק, כי אם המרחב עצמו, לכתחילה, שבו מתרחשים החיים עצמם. איפה יש מקום לזעקה אמתית, ולדיאלוג עם האלוקים, אם לא במרחב הזה בו האדם מצד אחד אינו מוותר לרגע על התשוקה הבוערת בו, ומצד שני מכיר את מקומו, חסרונותיו ונפילותיו, כחלק מהדרך? שם, בסער הכאוטי הזה, יש מקום לחיפוש אמתי בנתיב לא ידעו עיט, חיפוש שבו כל אחד מביא לידי ביטוי את כחות חייו, יצירתו ויצריו, כשרונותיו וכשלונותיו. הדרך הזו היא האמנות בעצמה, אמנות שיש בה אמונה, והרבה "אף על פי כן".

אם אני כמחנך לא עוסק רק ב"להכיל" את תלמידיי, "ולרומם" אותם, אלא אני באמת "שם" איתם, כיוון שגם אצלי לא הכל מושלם, כיון שגם אני בחתירה וחיפוש בחלל הזה, הרי שיש תקוה שנצא יחד יד ביד אל מסע שיש בו ממש.

כנות היא קריטית פה. כזאת המקבלת את מקומו של האדם, הנתון בפער בין שאיפותיו הנשגבות ועליבותו האנושית ואין לו פיתרון חד משמעי ש"יסדר" את בעיותיו. כנות שאינה מאפשרת לי למכור מצג שווא של אושר מדומה, או משהו שיישב את הדיסוננס. אני רק יכול לתת מרחב שיחזיק את המקום הזה, כי גם אצלי מקומות בהם אין פיתרון, אלא מלחמה, והאושר הוא לרגעים תבחננו, של כבישת יעדים מקומיים, של גבורות קטנות. של מי שעומד עם רגל בשמיים ורגל על הקרקע ובתווך נקרע לבו לאלף גזרים. שם לא תמיד יש תשובות חכמות, אבל יש שם תפילה אמתית וזעקה טהורה.

הגעגוע הלא ממומש הוא המרחב עליו חלים החיים הרוחניים והדתיים. אוי לו למי שייאבד את הגעגוע ויסתפק בבינוניות כבוית רצון, ואוי לו למי שיתנה עבודתו בבהירות ובעליה מתמדת מבלי להכיר במקומו כאדם, ומבלי לקבל את המקום הזה, באהבה, בחמלה, בעדינות.

(כי תשא תשפ"ב)