מרדכי גרנביץ
צריך ללמוד תורה ולהתפלל בכוונה, צריך לגמול חסדים, לתת צדקה, לשמח נדכאים ולאהוב כל יהודי, צריך להאמין שהכל לטובה, ולא לכעוס ולא להתקמצן, להיות זמין למשימות שיש בהן שליחות ואכפתיות, להיות נושא בעול עם חברו, לקדש את השם בכל מעשינו ולכוון שהכל יהיה לשם שמיים. צריך לשמור את העיניים מראות ברע, לאטום את האוזניים מלשון הרע, להיזהר שלא לפגוע, לדבר בנחת, לא להתכבד בקלון חברו, צריך להישמר מן הקנאה והשנאה והתחרות, לקחת אחריות ובמקום להאשים את כולם מסביב לבדוק מה אני יכול לתקן. צריך לעשות מה שצריך, ולחשוב מה שצריך, לדבר מה שצריך ולהימנע ממה שצריך להימנע. עוד לא נכנסנו לדקדוקים, רק לתבנית ולצורת חשיבה, לעמדה מתוכה מתנהל האדם החי בקבלת עול. וזה לא פשוט.
האדם הבוחר בזה רוצה קשר עם השם, הוא חפץ לעשות מה שנכון לעשות. הוא מוצא טעם בהתנהלות שיש בה גבולות ברורים ושמימיים, גם אם נוקשים וחד משמעיים. וזה מדהים!
ואחרי כל זה, האם יש ללב מקום לפרש את שיחתו? האם תמיד מרגיש האדם שהכל לטובה, או שלפעמים כואב לו? האם עמידה מול הבורא היא התחושה החובקת את תפילותיו, או שלעתים היה מעדיף לתקתק עניינים ולסיים עם ה"מטלה"? האם זו שיטה להכחיש מה שהלב מרגיש, משל אינו צריך אלא התעלמות והכל כבר יהיה בסדר?
כמדומני שיש להדגיש את הכנות, לא פחות מאשר את קבלת העול. האפשרות לדבר ביושר, להגיד שמשהו מפריע לי, שאני אמנם עושה אותו אבל חווה את הדברים אחרת. שם מתרחשים החיים, שם ישנו קשר עם האלוקים, בזעקה ובתמיהה, בשיח הפתוח ובנתינת המקום. איך ילד יגדל אם כל החיים סתמו לו את הפה עם רוגלעך, במקום להקשיב למה מציק לו?…
פעם שמעתי על ברסלבר, שהלך עם ילדיו הקטנים ל"התבודדות". הוא אמר להם שמי שידבר עם ה' חמש דקות, יקבל ממתק. "אבל רגע… לפני שאתם מתפזרים", הוא אמר להם- "חשוב שכל אחד יגיד לבורא, שבעצם הדבר שהוא הכי רוצה זה שחמש הדקות יעברו מהר כדי שהוא יקבל כבר ממתק.."..
נוסח תפילה קדוש ויקר יש לנו, ב"ה. אבל מה עם הדיבור הקטן והישיר שלנו, זה שלא יודע מה צריך, זה הלא מהוקצע, שבא חשוף כמו שהוא, בהכנעה ובכנות…? שנזכה לתת לו מקום.
(תרומה תשפ"א)
