איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורה"וללוי אמר" (דברים ל"ג, ח) – למה נאמר, לפי ששמעון ולוי שניהם שתו בכוס אחד, שנאמר "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט ז)? משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע למלך – וחזר והלוה את המלך, ואחד לא דיו שלא פרע – אלא חזר ולוה. כך שמעון ולוי: שניהם לוו בשכם כענין שנאמר "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר" (בראשית ל"ד, כה). לוי פרע מה שלוה במדבר שנאמר "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר כה אמר ה' שימו איש חרבו על יריכו ויעשו בני לוי כדבר ה'" (שמות ל"ב, כו) וחזר והלוה את המקום בשטים שנאמר "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כ"ה, יא). שמעון לא דיו שלא פרע – אלא חזר ולוה שנאמר "ושם איש ישראל המוכה אשר הֻכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני" (שם יד), לכך נאמר "וללוי אמר".
ספרי דברים שמט
קשר מופלא יוצר המדרש בין שלשה אירועים שונים: מעשה שמעון ולוי בשכם, מעשה העגל, ומעשה פנחס וזמרי. ניתן לכאורה להבין מדרש זה, כאילו כל עניינו של המדרש הוא בספירה פשטנית של החטאים מול הזכויות של שני השבטים. ברם, הבחירה באירועים אלה דווקא (ולא בזכויות רבות אחרות שיש לשבט לוי), המשל הייחודי של שני הלוֹוִים והמלך, וכן קשיים נוספים שיפורטו בהמשך, מורים כי יש להעמיק ולהבין את כוונת המדרש בקושרו את שלשת האירועים.
מדרש זה פותח בשאלה המפורשת מדוע זכה לוי לברכה ממשה לפני מותו, בניגוד לשמעון שלא זכה בברכה שכזו, בזמן ששניהם חטאו באותו החטא ואף קוללו על ידי יעקב באותה הקללה. ברם, נראה כי מלבד שאלה מוסרית זו, נסמך המדרש על מספר קשיים נוספים העולים מתיאור מעשיהם של בני לוי בתגובה לחטא העגל.
ראשית כל קיים קושי הייתור שבכפילות המשולשת שבהוראת משה: "והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרֹבו" (שמות ל"ב, כז). קושי נוסף הוא חוסר ההתאמה בין הקרובים המוזכרים בהוראת משה, לבין המוזכרים בדבריו ללווים לאחר המעשה "מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה". פסוק זה גם מעלה את השאלות מדוע הדגיש משה בדבריו פעמיים את המילה "היום", ומה הוסיף משה במילים "ולתת עליכם היום ברכה", שלא אמר בתחילת הפסוק כאשר הודיע שהלווים נבחרו למלא ידם לה'.
קושי נוסף שעמד מול עיני הדרשן, הוא מדוע הוסיף משה בברכתו ללוי לפני מותו, קרובי משפחה נוספים על אלה המוזכרים בפרשתנו: "האֹמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע" (דברים ל"ג, ט), ומה הצורך באריכות ובהדגשות המרובות שבפסוק זה. הניסוח של המשך ברכתו של משה ללוי "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (שם, י), העלה אף הוא את השאלה מדוע בחר משה להקביל את ניסוח דבריו לניסוח קללת יעקב "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט ז). בקללתו של יעקב יש מספר לא מבוטל של קשיים, אך אנו נסתפק כאן רק בציון שלשת המילים הראשונות "שמעון ולוי אחים" שכן לכאורה לא ברור מה הערך המוסף של קביעה זו.
שאלה נוספת היא מדוע בפרשת פנחס וזמרי הכתוב לא ציין מלכתחילה מיהו האיש החוטא, והגדירו בתחילה כאדם אנונימי "והנה איש מבני ישראל בא" (במדבר כ"ה, ו), ורק לאחר תיאור הריגת האיש האנונימי על ידי פנחס, יש ציון של שמו, שבטו ומעמדו של החוטא. קושי נוסף הוא מדוע גם בפסוק זה מודגש התיאור של הקרבה המשפחתית "ויקרב אל אחיו את המדינית" (שם).
לאור כל אלו, נראה כי המדרש סבר כי קללת יעקב, מעשה העגל, מעשה פנחס וזמרי, ושתי הברכות של משה ללוי, כולן מתנקזות לבירורה של שאלה אחת: שאלת האחווה המשפחתית מול הקנאות לשם שמים. שאלה זו החלה במעשה שכם, בה מודגשת האחווה בין דינה לאחיה פעמים רבות. כעסם של האחים מנומק פעמיים בפרשה זו: בתחילה נאמר "ויחר להם מאוד כי נבלה נעשה בישראל" (בראשית ל"ד, ז) ובתשובתם ליעקב נאמר "הכזונה יעשה את אחותנו" (שם, לא). בעוד שהתיאור הראשון משתמש בלשון נקיה, ואף ניתן להבינו כקנאה חיובית לשם ישראל, שבחילול שמו מתחלל שם שמיים, התיאור השני משתמש בלשון פחות נקיה, וניתן לראות בו אמירה של קנאות משפחתית צרה ובעייתית.
בעוד שיעקב דן את שני בניו ברותחין, כאילו סיבת פעולת שניהם היתה האחוה בלבד (ואכן, זהו הנימוק שאמרו בפניו), ממעשה העגל עלה כי לפחות בליבם של בני לוי פעמה קנאת ה' צבאות, והיא אף גברה על רגשות הקרבה המשפחתיות. מעשי בניו של לוי, ביררו כי גם מעשיו של אביהם נבע ממניע טהור, ולפיכך תיאר המדרש את מעשה שמעון ולוי לא כחטא מלכתחילה, אלא כהלוואה – שמעצם הגדרתה היא פעולה שרק על פי העתיד ניתן לברר אם היא חטא של גזל, או מעשה תקין. זו הסיבה להדגשה ההולכת ומתרחבת שבברכות משה לשבט לוי על העדפתם את קנאת ה' על פני רגשי הקרבה המשפחתית, וזוהי גם הסיבה לקביעתו "ולתת עליכם היום ברכה" – שכן ביום הזה, התברר כי ראוי כי קללת יעקב תיהפך ללוי לברכה.
בשלב הזה, שבו חל מועד הפרעון של 'ההלוואה', אף לא אחד מבני שמעון הצטרף לבני לוי, וכולם העדיפו את שלום קרובי משפחתם, ולפיכך הפכה 'הלוואה' שלקחו – לגזל. לא רק זאת, אלא שכאשר מסתבר לפתע כי האיש החוטא במעשה פנחס הוא "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעֹני" שקרב "אל אחיו" בני שבטו, וחטא באותו החטא של גילוי עריות שבין ישראל לנוכרים עליו יצא קצפו של שמעון במעשה שכם, מסתבר גם למפרע, כי לא נמצא אף לא אחד משבט שמעון שיקום ויפגע באחיו, ורק בשבטו של לוי נמצא מי שיקנא לשם ה' צבאות.
כי תישא תשס"ו
