ההדסטארט של דור המדבר

פרשת השבוע עוסקת כולה במסירת הוראות תכנוניות בדבר בניית המשכן וכליו. הפרשה פותחת בהדסטארט (headstart), מימון המונים, עבור הפרויקט הלאומי של דור המדבר, הקמת המשכן והגשמת התכלית 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. המדרש בתנחומא קובע: "המשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן". מכאן רבו ההשוואות שבין כלי המשכן לאדם, והנהגות ראויות נלמדות מפרטי ודקדוקי בניית הכלים והמשכן כולו אל מסר מעשי לחיי האדם. וכך אנו קוראים: "וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו, ועשית עליו זר זהב סביב". מסביר רש"י "שלושה ארונות עשה בצלאל, שתים של זהב ואחד על עץ, וארבע כתלים ושולים לכל אחד ופתוחים מלמעלה, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, וחפה שפתו העליונה בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ". כלומר, דרישה לקיים את ארון ה' מצופה מבית ומחוץ, בוצעה בפרקטיקה באמצעות הכנת שלוש ארונות. האמצע היה ארון עת, והארון הפנימי והחיצוני היו עשויים זהב.

במדרש מצינו את סיבת החובה לצפות את הארון מבית ומחוץ בזהב כאלגוריה לאדם, וכך מובא: "ונאמר בארון וצפית אתו זהב טהור, מכאן שצריך תלמיד חכם להיות תוכו כברו, שלא יהיה אחת בלב ואחת בפה", ובתלמוד הבבלי, במסכת יומא מצינו: "כל תלמיד חכם שאינו תוכו כברו אינו תלמיד חכם". בהמשך מובאת עמדה קיצונית יותר לפיה כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – לא רק שאינו תלמיד חכם, אלא הוא נקרא 'נתעב'.

ויתהה התוהה מה הקשר בין ארון ה' לתכונותיו של האדם, ולמעמדו 'כתלמיד חכם', שכן גדולתו של אדם או התואר 'תלמיד חכם' צריך להימדד על בסיס נתונים אחרים כגון ידע, יכולות למידה, שנות לימוד וכיוצא באלו. משיב על כך המדרש במקום אחר: "הלא דברים קל וחומר. ומה ארון שאינו לא שומע ולא מדבר ולא יודע מה בתוכו כתוב ביה 'מבית ומחוץ תצפנו' כדי שיהא תוכו כברו, תלמיד חכמים שהוא רואה ושומע ויודע מה בתוכו ונידון על השערה על אחת כמה וכמה שצריך יהיה תוכו כברו". לפי המדרש הרעיון הוא הגיוני והוא נלמד על דרך הלימוד של קל וחומר. אם התורה כאשר היא מתכננת את הארון, שהוא חפץ דומם, מקפידה על חוץ ופנים שווים, תלמיד חכם על אחת כמה וכמה.

אלא שכאן ראוי לשאול, אם הדרישה שהארון יהיה זהב מבית ומחוץ, לשם מה צריך ארון של עץ באמצע, האם לא יותר פשוט להכין ארון זהב? במענה לשאלה זו משיב המדרש: "לומר לך אלמלא יצר רע אין שבח לתלמיד חכמים אלא שבחן שכובשין יצרן יותר". לשיטת המדרש, גדולת הארון נמדדת בשילוב שבין העץ והזהב, כאשר הזהב עוטף את החומר. לפי המדרש, העירוב שבין החומר והזהב, הוא השילוב שבין יצר הטוב ויצר הרע, הכוחות החיוביים והכוחות השליליים שבאדם. השבח הגדול שאדם מצליח לשכלל את כוחותיו באופן שלא יתקיים פער בין העולם הפנימי של האדם לעולם החיצוני שלו.

כיוון אחר אנו מוצאים אצל ר' יוסף בכור שור, צרפת המאה ה-12, בפירושו המפורסם 'בכור שור', וכך הוא משמיענו: "ראוי היה הארון להיות כולו של זהב, אלא שהיה כבד לנושאו, והוא נשא בכתף". תפיסה מעניינת בוקעת מפירושו של בכור שור, לפיה תלמיד חכם, ולצורך דיוננו כאן, אבקש לשאול מונח זה ולהחילו על כל בעל תפקיד, או אדם שמצוי במעלה ההר, לבל איכותו תכביד על סובביו. אם רום מעמדך הופך לנטל, אין לגדולתו של האדם כל יתרון.

האדם צריך לזכור תמיד שהגרעין הפנימי שלו ושל כל הסובבים אותו הוא אותו גרעין. המצרף הגנטי של איש המעלה אינו שונה משל האנשים שנמצאים כפופים לו ושמצויים תחתיו, ולכן גם ברום מעמדו של האדם עליו לשנן את מאמר חז"ל המפורסם "מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי", ובתרגום לעברית: מי אמר שהדם שלך יותר אדום משל חברך? רק מי שיודע לייחס מקום של כבוד לאלו שמתחתיו, לא להכביד עליהם, יוכל להיות בית קיבול למעמד ולרום המעלה.

(תרומה תשפ"א)