איך מגיעים אל היעדים שהוצבו בפנינו?

"אל תאמין למי שאומר שיגע ולא מצא, מפני שהיגיעה בעצמה היא מציאה גדולה".

(רבי מנחם מנדל מקוצק)

בין שבר לתיקון:

בפרשה שלנו מדובר על שבירת לוחות הברית ע"י משה, בעקבות חטא העגל.

זו שאלה חשובה: לשם מה שבר משה את הלוחות? מה התועלת? הוא היה צריך להחזיר את הלוחות לריבונו של עולם, עד שאולי, ביום מן הימים, יהיו בני ישראל ראויים לקבל אותם. הדרך היא לכאורה לתקן ולא לשבור!

אבל מה שמעניין הוא זה שריבונו של עולם משבח את משה על שבירת הלוחות.

("…אשר שיברת"- על פי הגמרא במסכת מנחות: יישר כוחך ששיברת)

שבירת הלוחות נראית במבט ראשון כתגובה נסערת של משה למעשה העגל.

אך הוא עושה להם סדרת חינוך. הוא לכאורה אומר להם:

'תראו מה הפסדתם… הלוחות כבר בידיי… אמורים להינתן לכם… אבל בקלות דעתכם, בשמחתכם ההוללת, איבדתם את האפשרות הזו'.

לפעמים בניין מתחיל מנקודת משבר. זהו בניין אחר, מחוזק יותר.

ההתקשרות הראשונה של עם ישראל עם התורה הייתה נשגבת מאד. הכול היה מעשה אלוקים, מעשה מרומם. בני ישראל לא היו ראויים, אך המפגש הראשון הוא נחוץ מאד בכל זאת.

כשמתחילים מגבוה, מראים לך בעצם את היעד הצפוי לך, את המודל הרצוי. מלמדים אותך הכול; לספוג את האור הגדול, כמו מאמן שרוצה להחדיר מוטיבציה לחניך שלו ומראה לו מודל שהוא צריך לשאוף אליו, אם הוא רוצה להיות ראוי. אנחנו חותרים כל הזמן ליעד הזה.

אז תחילה נותנים לעם ישראל לחוש אוויר פסגות ואחר כך מנחיתים אותם על הקרקע… עד שיגיעו בכוחות עצמם לנשום אוויר פסגות.

אנחנו זקוקים לתהליך כדי להיות ראויים לקבל את התורה.

נדרש לנו כוח רצון ויגיעה אנושית כדי להגיע ליעד הנכסף.

הלוחות הראשונים ניתנו בחג השבועות, המצויין כ"חג מתן תורה" והלוחות השניים, שהיו לוחות של תשובה, ניתנו ביום הכיפורים.

כך נסגר המעגל שבין שבר לתיקון.

(כי תשא תשפ"א)