פרנס טוב על הציבור

במלאכת המשכן מקבל משה רבינו תכנון מפורט, אבל לא הוא האחראי על ביצועה. במקרה זה עליו להאציל סמכויות:

"כך כל מלאכת המשכן כיון שסדר לו כל דבר ודבר אמר משה רבש"ע מי יעשה כל זאת, א"ל ראה קראתי בשם בצלאל" (תנחומא ויקהל)

המדרש מדגיש את המילים 'קראתי בשם בצלאל' ומבקש לומר למי שעשויים לפקפק בכך, שהמינוי הוא מינוי ראוי:

"כשירד משה […] אמרו לו ומי יעשה כל זאת? אמר להם: בצלאל. התחילו ישראל מרננים על משה […] אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו […] אמר להם משה אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקב"ה אמר והוא מראה להם ראו קרא ה' בשם בצלאל"

בשונה מדברי התנחומא, לפיו הלגיטימציה של בצלאל מצריכה שכנוע, מציג הבבלי תפיסה שונה לכאורה בתכלית, אלא שגם היא מודעת לחשיבות בכך שהעם יראה בבצלאל מינוי ראוי:

"אמר רבי יוחנן: שלשה דברים מכריז עליהם הקב"ה בעצמו, ואלו הן: רעב, ושובע, ופרנס טוב […] פרנס טוב – דכתיב 'וידבר ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל' וגו'. אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר: ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אעפ"כ, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?" (ברכות נה.)

הקבלה היא מעגלית: הקב"ה מכריז על המינוי, אך הוא נמלך בציבור, והציבור מכריז שהמינוי מקובל עליו משום שהוא מקובל על הקב"ה. כך יש וודאות שהוא פרנס טוב: הגון וראוי לשליחותו.

בצלאל בן חור משבט יהודה לא יבצע את שליחותו לבד. אהליאב בן אחיסמך משבט דן, יתלווה אליו:

"א"ר חנינא בן פזי אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה ואין לך ירוד מן שבט דן שהיה מן השפחות מה כתיב בו ובני דן חושים (בראשית מו), אמר הקב"ה יבוא ויזדווג לו שלא תהא רוחו גסה שגדול וקטן שווין לפני הקב"ה" (תנחומא כי תשא)

ואולי זוהי משמעות הגינותם של שליחיו של הקב"ה – היכולת שלהם לא לחשוב שהם מבצעים את שליחותם לבד, ושהם גדולים מכדי להסתייע גם בקטנים מהם.

משה רבינו מסתייע בבצלאל, ובצלאל פועל כתף אל כתף עם אהליאב. רק מתוך ענווה ועמידה שווה לפני הבורא, יכול להיבנות בית שהוא מקום השראת שכינה.

(כי תשא תשפ"א)