הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
אופטימיות מוגדרת בויקיפדיה כהשקפת עולם הרואה בעולמנו מקום חיובי במהותו. אחד התפקידים העיקריים של מנהיגות ומנהיגים היא להפיח תקווה ואופטימיות בקרב הציבור שלהם.
חודש ניסן הוא החודש הראשון לחודשי השנה בלוח העברי, ראש כל החדשים. מקור שם החודש הוא בבלי- "ניסנו" מלשון ניצן, הפורח באביב. בספר שמות נקרא חודש ניסן בשם "חודש האביב". (י"ג, ב'). בפרשת ויקרא מוזכרים הקורבנות. גם האביב נזכר "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לד', אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ…" (ב', י"ד). אביב מציין מצב של התבואה. תבואה שהבשילה נקראת אביב. גם בלשון חכמים מתפרשת המילה 'אביב' כשלב מוקדם של הבשלת התבואה (משנה כלאים ה', ז'). מה שהביא ככל הנראה, את המונח 'אביב' מכינוי לתבואה לכינוי לתקופה, הוא הביטוי המופיע פעמים אחדות בתורה – "חודש האביב", "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לד' אֱ-לֹקיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ד' אֱ-לֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים ט"ז, א'). בתלמוד נאמר, "שמור את חדש האביב – שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן" (ראש השנה כ"א, ע"א).
מה ראתה התורה חשיבות בכך שחג הפסח יתקיים דווקא בעונה זו של השנה? חג הפסח קשור למעגל ההתחדשות העונתי הפותח באביב הארץ-ישראלי. בימים אלה של תחילת האביב הטבע כולו מתעורר לחיים חדשים. רבים מבעלי החיים מעמידים צאצאים, העצים מחדשים את פניהם ופורחים לקראת הפֵרות העתידים לצאת מהם. אין מתאימה יותר מעונה זו לחוג בה את הפסח, המציין את לידת האומה. הרב קוק קושר שני היבטים אלו באמירה, "יציאת מצרים היא אביב לעולם כולו" (מגד ירחים). הרב טוען כי יציאת עם ישראל מעבדות לחירות מובילה לפריחת העולם כולו. ללידת עם ישראל יש השפעה קוסמית על כלל האנושות. לפי דבריו, לידת ישראל היא הסיבה הקוסמית לאביב בטבע.
מדוע התורה מציינת את חגי ישראל עפ"י העונות החקלאיות? הלוא מטרת החגים היא לקשר את האדם לבוראו?
המהר"ל מסביר שישנה מחזוריות של שפע א-לקי והשפעה רוחנית על העולם. השנה מתחילה באביב בחג הפסח, ומגיעה לשלמות בעת הקציר בחג השבועות (גבורות ה' פרק מ"ו). אלא שעדיין יש להבין, מדוע אותה התחלה רוחנית של השנה נסמכת לעונת האביב? ומדוע אותה שלימות רוחנית של חג השבועות נסמכת היא להשלמת תהליך ההבשלה והקציר של החיטים?
מסביר המהר"ל שהיא הנותנת, אין סתירה כלל בין המציאות הגשמית של העונות החקלאיות לבין עניינם הרוחני של שלש הרגלים. לא העונות החקלאיות הן הגורמות לשלש הרגלים, אלא ההנהגה הא-לקית שבכל זמן היא הגורמת לשינויי הזמנים (שם). כלומר, יציאת מצרים ארעה דווקא בעונת האביב בגלל תחושת ההתחדשות המאפיינת תקופה זו. רגשות ההתחדשות בתקופת האביב הן אוניברסליות. הן קדמו ליציאת מצרים והן משותפות לכל יצור עלי אדמות. התחושות הללו נוגעות בנפש האדם בצורה הפשוטה והטבעית ביותר.
שמעון פרס שאל פעם וגם ענה, "מה ההבדל בין אופטימיסט לפסימיסט? הם מתים בדיוק אותו דבר, רק שהאופטימיסט חי הרבה יותר טוב". גולדה מאיר התבטאה כי "פסימיות היא מותרות שיהודי לעולם לא יכול להרשות לעצמו". ביהדות בולטת השקפת העולם האופטימית כבר בספר הספרים. פרק א' בספר בראשית, המספר את מעשה הבריאה, מסיים כל יום בבריאת העולם (להוציא יום שני), במילים "וַיַּרְא אֱ-לֹקים, כִּי-טוֹב". רבים פירשו אמירה זו בדרך המצביעה על כך כי העולם, כפי שנברא בידי א-לוקים, הוא טוב.
בתלמוד מובא שביום הדין בשמיים שואלים את האדם שש שאלות, אחת מהן היא "האם ציפית לישועה"? (שבת, ל"א ע"א), כלומר, האם חיינו את חיינו בגישה אופטימית או פסימית?! א-לוקים מצפה מאתנו לענות את התשובה הנכונה כשנישאל לאחר המוות "ציפית לישועה?".
היכן בתורה נוכל למצוא צו זה? ר' יעקב מקורביל טוען כי המקור לכך הדיבר הראשון מתוך עשרת הדיברות, "אנוכי ד' א-לוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". א-לוקים בחר להציג עצמו לא כבורא העולם אלא כגואל, כמי שהוציא אותנו ממצרים. הסיפור של חג הפסח – שבו בחר הבורא בתור כרטיס הביקור שלו שמצהיר על זהותו – נותן מענה למסעו הקיומי של האדם בחיפוש אחר חיבור למקור רוחני. הרמח"ל כותב כי "המקוה תמיד בשמחה, בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה, וחושב שאין לו תרופה. אבל מקוה אינו מצטער כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא התקוה מחיה אותו… ומי שהוא מקוה נאמר בו: 'גם כי אשב בחושך ד' אור לי'…". אופטימיות היא מתנתו הגדולה ביותר של הא-לוקים למין האנושי, תרופת פלא שנועדה לאפשר לנו להתמודד עם המציאות על-ידי הכרה מחדש בכוח עליון מלא דאגה וחמלה. מסתבר שלהתכונן לפסח במובן העמוק פירושו להיות אופטימי.
(ויקרא תשפ"א)
