שופטים כמרפאי החברה

האתגר האמיתי אינו לטפל בגורמים שליליים בתוך החברה, אלא לייצר חברה מוסרית שלרע אין בה מקום להיכנס

פרשת שופטים עוסקת בהקמת הרשות השופטת כדי לכוון את החברה במסגרת קיום התורה "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ…וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק" (דברים ט"ז, י"ח). הרשות השופטת, על פי הוראת התורה, כפופה למחוקק שאינו אלא התורה עצמה. הציווי לתת את השופטים בשער העיר יוצר זיקה בין המקום, העיר, לבין המשפט.

נראה כי בעולם העתיק ישבו השופטים דווקא בשער העיר. כך עולה מכמה וכמה פסוקים בתורה, כמו למשל תיאורו של לוט היושב בשער העיר. מה ראתה התורה למקם את השופט בשער? התחושה האינטואיטיבית היא שהמיקום הטבעי של מוסדות המוסר והמשפט צריך להיות בלב העיר, הם הרי מייצגים את מהות החברה ורוחה. אז למה נבחר שער העיר למושב בית הדין?

אחד הפירושים הוא שהאתגר האמיתי אינו לטפל בגורמים שליליים בתוך החברה, אלא לייצר חברה מוסרית שלרע אין בה מקום להיכנס. השער מבטא גם את היכולת לשער, להעריך, לאן פניה של החברה, שער העיר הוא מעין חלון ראווה. מיקום השופטים בשער אומר- כאן השיפוט נעשה כבר בכניסה, בעיר הזו אין כניסה לרוע ולמפיציו.

במצוות עגלה ערופה המובאת בפרשה, התורה מתארת כמה פעולות לא שגרתיות, יציאת הזקנים מירושלים כדי למדוד את המרחק ממקום מותו של החלל אל העיר הקרובה, "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל". הרוג אשר לא נודע מי הכהו, מבטא זלזול בקדושת ערך חיי האדם. דבר זה עלול לחלחל בחברה ולהביא לזילות קדושת חיי האדם. לכן התורה מצווה אותנו למדוד מה היא העיר הקרובה לחלל. כל זה יביא בעקבותיו ציבור גדול לעקוב אחר הנעשה ומתוך תחושת ההחמצה על העגלה והשדה יבואו לידי תחושה חזקה יותר של ההחמצה האיומה באובדן חיי אדם ומתוך כך יבואו לידי הכרה בקדושת ערך חיי האדם.

חז"ל במשנה תמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח, "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?!", ולפיכך הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו היא, שזקני העיר אומרים שלא נמנעו מללוותו ומלתת לו אוכל. העובדה שלא ליוו את הנהרג ולא נתנו לו מענה כלכלי, אילצה אותו לצאת אל מחוץ לעיר ששם נרצח.

שאלה נוספת שמתעוררת בעת קריאת הפרשה היא- מדוע לא מתחקים על עקבות הרוצח?! מדוע מודדים את המרחק לעיר הקרובה?! הרמב"ם, כותב במורה הנבוכים שקירבת מעשה הרצח לעיר איננו מורה על מוצאו המשוער של הנרצח, אלא על מוצאו המשוער של הרוצח. סטטיסטית, יותר הגיוני שהוא יימצא קרוב לעיר מוצאו. כמו כן פושעים רבים יחפשו מקלט קרוב באזור מגוריהם. כמובן שהרצח לא קרה באשמת הזקנים, ולכן הרמב"ם מוסיף שמטרת הפעילות הפומבית בנחל היא 'לעשות קול' לרצח, כלומר לפרסם את המאורע כדי שמי שיודע עדות על הרצח יבוא ויעיד, ולא יניח זאת מדעתו (ח"ג פ"מ). שופטים אחראים על שיקומה של החברה לאחר מעשה רצח גם כשאין עבריין ואין אפשרות לקיים משפט. 

הרמב"ם בהלכות סנהדרין מסכם את הכישורים של המועמדים לסנהדרין, "אין מעמידין בסנהדרין… אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה, בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות, כגון, רפואות וחשבון ותקופות ומזלות" (פ"ב, א'-ז'). לפי דבריו בית הדין נדרשים לבקיאות בחכמת הרפואה כדי להכיר בעצמם בעובדות הרפואיות. הרדב"ז ביאר שהסנהדרין צריכים לברר בעצמם האם התרופות אכן מרפאות לגבי הלכות שבת, והאם רעלים מסוגלים להרוג וממילא לחייב במיתה את ההורג.

הרב בן ציון חי עוזיאל העיר בספרו: "ידיעת הרפואה דרושה לסנהדרין לדיני נפשות כדי לדון בהורג את הטרפה או אמדוהו למיתה והקל חוליו ומת. וכדי לדון בה הלכות טרפות ולדעת כל הדברים שאין כמוה חיה להטריפה ,ולעניין היתר עגונה ולעניין איסורי נדה. וכל שאלות אלה שקשורות בדעת חכמת הרפואה אין הסנהדרין שהם עיקר תורה שבע"פ רשאים לסמוך על הרופאים בעיניים עיוורות, אלא צריכים לדעת לכל הפחות יסודות חכמה זו כדי שידעו להורות בה מתוך הכרתם ולא מפי עדות רופאים" (שו"ת פסקי עוזיאל בסוף הספר קונטרס "הפוסק בישראל" ס"ק ב').

גם מהרי"א מסביר שלשיטת הרמב"ם בפיקוח נפש אין סומכים בכל מקרה על הרופאים כי אם כשיש רגליים לדבר. לדעתו, מכאן יש להסיק שהרמב"ם סובר כשיטה שאין לסמוך לגמרי על הרופאים ועל כן בית הדין צריך בעצמו לבדוק את דבריהם ולראות האם אכן חוות הדעת שנמסרה על ידם נכונה (שו"ת יו"ד קצ"ג).

בספר מעשה רוקח כותב שהיות ומצאנו צורך ב"רשות בית דין" לרופא, למקרה שטעה והרג נפשות, הרי שבוודאי בית דין צריכים להבין ברפואה (על משנה סנהדרין עמ' ע"ר). השופטים על פי התורה מעורבים בכל תחומי החיים החברתיים ומהווים סעד ומגן וערובה לחברה בריאה.

(שופטים תשפ"ג)