אני, שררה וצניעות

השבת נתחיל לקרוא בתורה את החומש השלישי – ספר ויקרא. הספר פותח במילה 'ויקרא' עם האות א' קטנה, כתובה בגופן קטן יותר מכל יתר המילה. בעיין שאינה מורגלת בקריאת ספר תורה, אפשר בקלות לטעות ולקרוא את המילה לא 'ויקרא' אלא 'ויקר'.

השוני, בגודל הגופן של האות א' הזעירא-קטנה הנכתבת בספר התורה, הביא את חז"ל ופרשני המקרא לעיסוק נרחב בעניין זה.

רש"י מניח כאן עקרון פשוט לפיו: "לכל הדברות ולכל אמירות, ולכל ציוויים קדמה קריאה". כלומר הקריאה אינה ייחודית רק למקום זה, אלא זו אופיינית וקיימת בכל מקום בו הא-ל פונה אל משה, כלומר כל מקום שאנו קוראים "ויאמר ה' אל משה" או "וידבר ה' אל משה" קודם לאמירה זו קודמת 'קריאה', הא-ל קורא אל משה. עוד מוסיף רש"י שהמילה 'ויקרא' היא 'לשון חיבה', ולא רק לשון שחיבה אלא זו "לשון שמלאכי השרת משתמשים בהם'.

הרש"ר הירש מבהיר את משמעות הדברים באופן הבא: "על נבואת משה ניתן לומר: 'ויקר אל משה' (בלשון קל): דבר ה' היה אל משה במקרה לא צפוי על ידו מראש".

על מקומה של הקריאה משמיע לנו המדרש: "הקדים קרייה לדבור, לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחברו דבר אלא אם כך קוריהו. מסייע ליה לר' חנינה, דאמר ר' חנינה לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קוריהו". חז"ל מחלצים מעצם 'הקריאה' עקרון של מידת 'דרך ארץ' לפיה יש להקדים לפני פניה אליו, קריאה בשמו.

קריאה זו מביאה את חז"ל במדרש להנחת אחד ממושכלי היסוד עבור מי שמבקש לעסוק בצורכי ציבור, ולפיו: "כל מי שרודף אחר שררה, שררה ברחת ממנו, וכל מי שבורח משררה, שררה רודפת אחריו". על בסיס עקרון זה, כאשר חז"ל בוחנים את דרכי הנהגתו ואופן תפיסת המנהיגות של משה, הם מגיעים למסקנה: "משה ברח מן השררה ורדפה אחריו לקיים מה שנאמר: 'גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד' זה משה שנאמר בו: 'ותחסרהו מעט מא-להים וכבוד והדר תעטרהו'. ויקרא אל משה". לפי המדרש משה בהנהגתו לא חיפש את כבודו, לא ביקש את יוקרתו, ואף ברח מהכבוד.

ומהי אותה בריחה 'מהכבוד' של משה? על כך ניתן ללמוד מהמדרש שמתאר לנו את מסע השכנוע של הא-ל כדי שמשה יקבל את תפקיד ההנהגה באופן הבא: "שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה למשה בסנה לשלחו, והוא משיבו שלח נא ביד תשלח". לפי המדרש, וכאשר מתבוננים אל תוככי המציאות הסובבת, כמעט ולא ניתן לתפוס מציאות שבה הא-ל פונה לאדם, ונותן לו מנהיגות, ואותו אדם רק מטעמים של צניעות, דוחה את הבקשה ולא מעוניין. לא כך משה. והוא מלמד מהי מדרגה גבוהה של מנהיגות, זו עומדת על כך שהא-ל צריך 'לפתות אותו' במובן שלשכנע אותו שבעה ימים כדי שיסכים ויטול על עצמו את התפקיד.

ואולי הגדולה היותר משמעותית של משה, שכאשר הוא כותב את התורה הוא משמיט את כל הקריאות אליו, משום שהוא הדמות, האיש 'משה' כלל לא חשוב ואף מיותר עד שאין צורך להזכירו.

וכמה יפים וראויים הדברים להיות מושמעים בקרב פוליטיקאים ונבחרי ציבור שעסוקים בלהציג את 'האני', את יקר גדולתם ואת רוב פועלם. לעיתים ניתן לזהות את תפיסת האני כמניע של כל פעולתם, כלומר לא בהכרח טובת הציבור היא זו שמניעה את איש הציבור לפעולה אלא דווקא הכח הגדולה, השררה, הכבוד הם אלו שמניעים את נבחר הציבור לפעול. ממשה צריך ללמוד שמנהיגות אינה שררה אלא עבדות. ואם אדם נבחר לשמש את הציבור שלא יחזיק טובה לעצמו כי לשם כך הוא נבחר. הוא נבחר לכבוד הציבור ולא לכבוד עצמו, עבד לעם קדוש ושליח נאמן לעם סגולה.

(ויקרא תשפ"א)