מרדכי גרנביץ
אנחנו בדור שהדיבור החם הוא לחפש ולבקש חיבור לדברים. אם בהבנה שכלית, ואם בהרגשת הלב. אדם לא רוצה לעשות משהו שהוא לא מחובר אליו באמת. וזה מייצר תנועה מאד חזקה למחוזות החיפוש של רבדים עמוקים יותר, של משמעות. להתוועדויות חסידיות ולסדנאות שונות. זה דבר נפלא ממש, לפני כל מה שאגיד כאן. אף אחד לא רוצה להיות רובוט, להיות שטחי…
אבל יש נקודה שאני מזכיר לעצמי במסע אל החיבור, ואני מסתכן כעת בטור הכי לא פופולארי שכתבתי אי פעם: אם אני מאמין במשהו – אני עושה אותו גם בלי להתחבר. כולנו היינו רוצים להרגיש טעם נפלא בתפילה למשל. בפועל זה לא תמיד ככה. שם בדיוק המקום של כריתת ברית, של זוגיות מחייבת. עם עצמי, עם אלוקים, עם מי שאני מעוניין בקשר איתו.
אמונה היא המקום שלא מרגישים בו כלום. בניגוד לרגשות כמו "אהבה" ו"יראה", אז בחושך והריק הזה שבו אני פשוט לא מבין מה אני עושה והאם "לזה נרשמתי" בכלל, שם מתחילה עבודה שנקראת אמונה. הזוהר קורא לה (בתרגום חופשי על אחריותי האישית) "עלמה יפה שאין לה עיניים". אולי יש בזה מסר שהיופי שלה הוא במקומות שאני לא מצליח לראות כלום, פשוט כלום, מת בפנים, לא מבין, לא מרגיש. ולא רוצה. כסומא מגשש באפלה ואיך הגעתי לכאן איך.
טעם ותחושה זה מתנה, פתיחת לב שמיימית כזאת. עונג שבת, מתיקות בתפילה, אהבת הבריות. ואם לא קבלתי את המתנה כרגע? כמובן שאני מייחל, ואני מאמין שאם אהיה נאמן ומחוייב זה אפילו יבוא, וזה הרי מגיע ונוגע מידי פעם. אבל להתנות בזה?
בזוגיות יש תקוה אמתית שמשהו יקרה ויזרח שם – האם נברח כל פעם שמשהו לא מרגיש לנו בדיוק באותו רגע? אפשר לכונן מערכת יחסים אמתית שכאשר טיפה לא נעים בה אז נעלמים? או שמא זה קורה דוקא כש"אנחנו פה" ויהי מה? ועם הילדים שלנו, תמיד בא לנו?… (בשתיים בלילה מול טיטול מצחין – הייתי שוהה שם רגע לולא מחוייבות שקבלתי על עצמי להיות אבא?)
ועם עצמי? כמה פעמים אנחנו בורחים מעצמינו כי משעמם קצת וכי לא מרגישים. ואז חיים שלמים מתפספסים על נוטיפיקציות או נייעס שכמו זורקות לנו קצת מילוי של רוגעלאך ולייקים לבור עמוק ואמתי שזועק ומבקש יחס רציני.
חשוב להבהיר, הטור הזה לא מדבר נגד ליהנות, להתענג, לרקוד משמחה לצלילי מוסיקה טובה, לאכול סטייקים, או לאהוב את השבת והתפילות… אני רק רוצה לחדד עוד רובד: שלא תמיד הכל זורח. ולא תמיד זה עיקר גדול שהכל יזרח. הכרתי יהודים שגנחו מתוך סרטן שאוכל בגופם ועל שערי מותם בייסורים הניחו תפילין במאמץ לא אנושי מתוך קבלת עול תמימה. בעיני אור גדול זהר מהם, אבל איני יודע אם זה היה קורה לו הכל אצלם היה על בסיס של ריגושים. או לו הם היו עסוקים במחקר השוואתי הבוחן את חיבורם הפנימי לעניין.
פעם קראתי במאמר של הרב"ש אשלג זצ"ל (וכרגיל, מילים שלי והאחריות עלי) שכדאי לאדם לדמיין לעצמו איך זה היה נראה אם הוא היה ממש מרגיש את גדלות ה' כל רגע. ואז, להתנהג ככה- למרות שהוא לא מרגיש.
זאת בחירה באמונה שלא מותנית במה שבא לי או לא בא לי באותה שניה.
תתארו לכם איך היה נראה כיבוד ההורים שלי, ההיענות שלי לחסד, אם הייתי מרגיש כמה זה מאיר לי את הנשמה, איך היתה שמירת הפה מדיבורים לא טובים, אם הייתי מרגיש כמה כל לשון הרע מחשיך לי את הנפש…
***
"ויקרא" הוא חומש לא קל לדרשנים… אין הרבה סיפורים או מצוות מהסוג שקל להתחבר אליהן. חשבתי אולי בגלל זה כתוב שמתחילים עם הילדים הקטנים דוקא משם. חוץ מחוויות טובות ונעימות אנחנו רוצים ללמד אותם לעשות מה שטוב גם כשלא מרגישים עדיין את הטעם…
(ויקרא תשפ"א)
