הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
"וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" – פסוקים אלה מאתגרים את המעשה האמוני ואת ברית המצוות במשך דורות רבים. לומד התורה מבקש את שורש מעשה נדב ואביהוא, את מה שהניע אותם, ואת הפסול שנמצא במעשיהם עד ליציאת האש הגדולה שאכלה אותם, וכנראה גם שכל מעמד חנוכת המשכן קרס בעקבותיו. הקושי היותר גדול הוא בכך שהכתוב אומר בהמשך "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד", ונראה, על פי פשוטו של מקרא, כי הקב"ה עצמו מכנה את הנשרפים באש הגדולה "קרובים", והמעמד היה מעמד של התקדשות ריבונו של עולם, והופעת כבודו ("אכבד"), מה שאינו מאפשר לראות את המעשה כחטא במובן הרגיל של המינוח.
כבר חז"ל הציעו הצעות מגוונות כדי לעמוד על שורש המעשה. נראה כי הרעיון היסודי שאנו למדים מהמעשה הנורא הזה הוא שייתכן פער גדול בין מגמתו של האדם ותפיסותיו, לבין הדרך בה יש לעבוד את ריבונו של עולם. נדב ואביהוא היו קרובים אל הקודש, ואפשר שמגמתם העמוקה הייתה לבוא לפני ריבונו של עולם ולהביא אש ראויה ונכונה על פי תפישתם – בין אם מדובר במצבם האישי, מתוך שכרות או פסול אחר, ובין אם מדובר בהבנתם כיצד יש לעבוד את ריבונו של עולם ולהביא לידי ביטוי את העולם האמוני שלהם. ברם, התורה מדגישה את הפסול: "אשר לא ציווה ה'", לאמור: אף שיש מקום לעסוק בשאלה מפני מה המעשה אינו נכון מצד עצמו, התורה אינה נכנסת לשאלה מפני מה האש הזו אינה מתאימה, אלא מלמדת אותנו יסוד לדורות: ברית המצוות שבינינו ובין ריבונו של עולם בנויה על ציר חד וברור: הקב"ה הוא המצווה, ואנחנו נענים לציווי הא-לוהי.
בוודאי שיש עוד הרבה מרחבים לקשר עם הקב"ה; מצאנו אף עשרות גיבורי מקרא שהתווכחו עם ריבונו של עולם, למן קין שופך הדמים ועד משה רבנו נותן התורה; בוודאי שיש מקום להחמיר, להביא את הנופך המיוחד שלנו; בוודאי שחכמינו לימדו אותנו גם את מקומן של הגזירות ושל התקנות, והם עשו סייג לתורה והרחיקו את האדם מן העבירה; בוודאי שיש מקום לתפילה, לשיר החדש, למנחת הנדבה, לנדר מלמטה מלמעלה, לנזירות, ולעוד עניינים שונים ומגוונים. אך יסוד היסודות הוא עשיית מה שריבונו של עולם ציווה עלינו, ללא פגיעה בחוט השדרה היסודי של ציווי זה, גם לא על מי שהוא נחשב ל"קרובי".
יום השמחה וההיראות של חנוכת המשכן נהפך ליום קשה וכואב, שבו אהרון הכהן הפך לאונן ואבל. אך לדורות הובעה התפישה המצוותית הזו. המצוות – מחייבות. הן לא מונחות על המדף כשהאדם בוחר את שנראה בעיניו, ובוודאי שלא ניתנות להכרעה אנושית כי זו המצווה שנראית בעינינו, ואנחנו נביא אש אחרת לקידוש המשכן. קדושת השם היא קבלת עול מלכות שמיים וקיום מצוותיו.
(שמיני תשפ"א)
