לא תמיד יש הזדמנות שניה

מה מתוק הטעם של ניצול הזדמנות שנקרתה לפתחנו, כמה סיפוק הוא ממלא את לבנו, במיוחד אם מדובר ב'הזדמנות פז' – חד פעמית, שלא תחזור על עצמה, שהביאה לנו תועלת מרובה. מאידך גיסא, כמה חמוץ הטעם וכמה תסכול נגרם כתוצאה מהחמצת הזדמנות, במיוחד כשמדובר על הזדמנות שלא תחזור על עצמה, וגרמה לנו הפסד גדול. פעמים שאנו מייסרים את עצמנו על ההחמצה ולא סולחים לעצמנו.

לא רק בחיי היחיד מזדמנות הזדמנויות, גם בחיי הציבור וברמה הלאומית. יש שהן מנוצלות ויש שהן מוחמצות, צל"ש או טר"ש,  'ברכה לדורות' או 'בכיה לדורות'. מכאן חשיבותו של התזמון והעיתוי לכל דבר: "לכל, זמן; ועת לכל-חפץ, תחת השמים" (קהלת ג א).

כאשר נקרית בפנינו הזדמנות לקיים מצוה עלינו לנצלה ולהזדרז לקיימה לבל נחמיצנה. "ושמרתם את המצות" – "אל תקרא כן, אלא 'ושמרתם את המצוות', כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד" (מכילתא שמות יב יז). ומכאן הכלל ש"אין מעבירין על המצוות" – הפוגע במצוה לא יעבור ממנה, וכו' – לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן" (רש"י יומא לג א).

השבוע יחול 'פסח שני'. זהו מועד מיוחד ונדיר שמאפשר 'הזדמנות שניה' ו'מועד ב" למי 'שהחמיץ' את מועד א' של קרבן הפסח, משום שהיה טמא או בדרך רחוקה (גם אם ישנם הבדלים ביניהם).

גם מנהגי האבלות של ספירת העומר, שאנו עתידים לסיימן בל"ג בעומר, נובעים מהאבלות על החמצת הזדמנות לאומית היסטורית. מורנו הרצי"ה קוק זצ"ל באר בהרחבה את הקשר בין האבילות על מות תלמידי רבי עקיבא וכישלון מרד בר כוכבא (שיחות הרצי"ה ל"ג בעומר). המרד יצר הזדמנות: "שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח! ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח! עד שנהרג בעונות" (רמב"ם מלכים יא ג). רבי עקיבא, מנהיג הדור, איתר הזדמנות היסטורית של גאולה ועצמאות מדינית, ותמך במרד, ובבר כוכבא, אולם בני דורו לא היו ראויים והחמיצו את ההזדמנות ההיסטורית. "וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות סב ב). המרד נכשל. ומכאן הבכייה והאבלות לדורות בימי הספירה.

עקרון זה מצוי גם בפתיח של פרשתנו: "וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בְּקָרְבָתָם לפני ד' וימותו. ויאמר ד' אל משה: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת וגו'. ולא ימות וגו'" (ויקרא טז א-ב). המפרשים שאלו על פשרו של הכפל 'וידבר', 'ויאמר' באיסור הכניסה לקודש הקדשים, ומדוע הציווי על עבודת יוה"כ בא בהקשר של מות שני בני אהרון? "שיפלא מה שכתב: 'וידבר אל משה'. ולא ידענו מה היה הדיבור?" (מלבים שם). "לאיזה ענין ישמיענו הכתוב היות דיבור זה 'אחרי מות שני בני אהרון' וכו'?" (אור החיים שם).

בתורת כהנים עונה במשל: "אין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון?! היה ראב"ע משלו משל למה הדבר דומה: לחולה שנכנס אצלו הרופא, אומר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב! בא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני! זה זרזו יותר מן הראשון! (תו"כ שם). "ונראה כי רבי אלעזר בן עזריה לא לקושיא זו נתכוון, אלא על קושיא אחרת בא לתרץ, והיא מה שהקשינו: למה איחר ד' לצוות מצוה זו לאהרן עד עתה? והיה מושלו לרופא וכו', שהרופא המזרז הרבה הוא שאומר כדרך שמת פלוני, וכמו כן עשה רופא ישראל שהמתין עד שמתו בניו כדי לזרזו ביותר, ומביא התנא דברי ראב"ע לתרץ גם קושית כפל הדיבורים וכו'" (אור החיים שם).

'מות שני בני אהרון' 'זימן' את ההמחשה לחומרת הכניסה בכל עת לקודש. והיא אשר קבעה את עיתוי הציווי והקשרו.

(אחרי-קדושים תשפ"א)