הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)הימים שבין פסח לעצרת, אלו ימי זיכרון על מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידים של רבי עקיבא. הטרגדיה הייתה גדולה. העולם נחרב והפך לשממה רוחנית. תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סג ע"ב). ובגרסה שונה במקצת: "… שהיתה עיניהם צרה אלו באלו" (בראשית רבא פרשה סא).
ימים אלו תובעים מאתנו יותר עין טובה כלפי הזולת, ובכך הם מתחברים לאחת המצוות המרכזיות בפרשתנו – 'ואהבת לרעך כמוך'. במבט ראשון, התביעה הנדרשת במצווה זו היא מעל לכוחותיו של הטבע האנושי. וכי יעלה על הדעת, שאדם יאהב את חברו כפי שהוא אוהב את עצמו? ואכן, הרמב"ן סובר שהניסוח אינו משקף את הדרישה של התורה: "הפלגה (לשון הגזמה) כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חברך".
ייתכן ומסיבה זו הגדיר הרמב"ם אחרת את גבולות המצווה וכך פסק בהלכות אבל (יד,א): "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים… אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".
לשיטתו, אין התורה דורשת מהאדם לעשות לזולת את מה שהיה עושה לעצמו, זו דרישה גבוהה מדי, אלא שיעשה לחברו את מה שהיה מצפה שהחברה תעשה עבורו. כגודל הציפייה שיש לאדם מהחברה, כך חובתו של האדם להעניק ולתת לה. בכיוון דומה מסביר בעל ספר החינוך: "לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו… שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד".
בעוד שהרמב"ם מגדיר את קיומה של המצוה על ידי פעולות מעשיות כמו: ביקור חולים והכנסת אורחים, ספר החינוך מגדיר את המצוה במניעה מעוולות חברתיות כמו גניבה, שחיתות, ניאוף והסגת גבול. כיוון פרשני שונה למצות "ואהבת לרעך כמוך" ניתן למצוא בפרשנותו של אור החיים בספר שמות בהתייחסותו לבניית המשכן. לשיטתו היה הכרח שכל ישראל יהיו שותפים בבניית המשכן בדיוק כמו שהתורה מתקיימת רק בשותפות של האומה כולה. אין אחד מישראל שיכול לקיים את כל תרי"ג מצוות, שכן ישנן מצוות השייכות לכהן וישנן השייכות ללוי. ישנן מצוות לגברים וישנן לנשים. רק מאמץ משותף של כל חלקי העם יאפשר את קיומה של התורה כולה. תובנה זו יצרה פרוש חדש למצוות "ואהבת לרעך כמוך" (שמות לט,לב): "ואולי כי לזה רמז באומרו ואהבת לרעך כמוך, פירוש לצד שהוא כמותך כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלימותך ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך".
לדבריו, הואיל וכל אחד זקוק לשני הרי שהאחר הוא חלק מהאדם עצמו. כל אחד זקוק לאחר על מנת שהוא יהיה שלם יותר. פרושו של אור החיים מקבל משמעות מיוחדת בימים אלו, כשאנו חוגגים את הקמת המדינה. קיומה של המדינה תלוי בתרומה של כל אחד ואחד. הערבות של כולם למען אותה מטרה תאפשר את צמיחתה של המדינה לאורך זמן כלכלית וחברתית. אם נצליח להפנים ששלמות כל אחד תלויה באחר נצליח להצמיח חברה מתוקנת יותר, שיודעת להכיר בחשיבותו של כל אחד ואחד. אמור מעתה: ואהבת לרעך כמוך – כי רעך אינו אחר אלא הוא חלק ממך, הוא כמוך.
(קדושים תשעט)
