ספיר שפרברנפוטיזם במקומות עבודה ציבוריים אינה דבר נדיר במקומותינו. הרבה פעמים קשרי משפחה או מחויבויות פוליטיות גוברים על כל שיקול מקצועי בקבלת עובדים. לא תמיד זה חוקי, אבל איכשהו התופעה נפוצה. במגזר הפרטי, מקובל מאוד להעסיק בני משפחה בעסק. בכתבה שלפניכם זרקור על הקושי בשמירת על איזון בין בית לעבודה, וגם על היתרונות בעבודה משותפת
פנחס עידן, שכיהן בתפקיד בכיר ובעל השפעה ניכרת ברשות שדות התעופה, חשוד בכך ששיבץ לאורך השנים את בני משפחתו בתפקידים מרכזיים ורגישים: בנו מונה למנהל תחום, אחיינו שובץ כממונה על ההובלות, ובני משפחה נוספים קיבלו משרות בכירות – כולם, לכאורה, בזכות הקרבה המשפחתית ולא בהכרח בזכות כישוריהם המקצועיים.
בדיקות שערכו בנושא משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, העלה חשדות כבדים. לכאורה, כמובן: ניגוד עניינים, ניצול לרעה של מעמד ציבורי והפרת אמון. מדובר לא רק בהשמה של קרובי משפחה, אלא בשאלה עמוקה יותר – איך קשרי דם הפכו למנוף לקידום בקריירה, ומה המחיר שמשלמים עובדים אחרים, כאלה שלא נהנים מחסות משפחתית, כאשר המשרות המבוקשות מוקצות על פי שיקולים שאינם מקצועיים.
הפרשה הזו של משפחת עידן אינה ייחודית. במהלך השנים נחשפו לא מעט מקרים דומים בארגונים ציבוריים ובמגזר העסקי הפרטי, שבהם בעלי תפקידים בכירים הפכו את מקום העבודה למעין "עסק משפחתי" – לא בגלל ערך מוסף מקצועי, אלא מתוך שיקולי נוחות, שליטה או העדפה אישית. השאלה על גבולות הכוח, נפוטיזם והקשר בין משפחה לעבודה עלתה שוב לכותרות בצורה חריפה, וריחפה מעל השיח הציבורי: איפה עובר הגבול בין עזרה משפחתית לגיטימית לבין ניצול בלתי ראוי של כוח? שאלות שבהחלט ראויות לעיון, בטח כשמדובר בשירות הציבורי.
במגזר הפרטי, שאלת הג'וב בזכות הקשרים המשפחתיים אינה בעייתית בהיבט האתי, שכן בעסק שלו כל אחד יכול להחליט את מי להעסיק ואת מי לא. העסקת בני משפח קרובים לפעמים עולה יפה, אך גם לא חסרים מקרים שהביאה ל'פיצוצים' ולמריבות קשות בתוך המשפחה. מה בעצם קורה כשיחסי משפחה נכנסים למקום העבודה, וכשקשרי דם הופכים לחלק מהשגרה המקצועית? האם כל עבודה משפחתית היא בהכרח בעייתית? והאם יש דרך לעבוד עם בני משפחה מבלי להפר גבולות, מבלי לפגוע באחרים, ומבלי להרוס את הקשר המשפחתי עצמו?
מסטודיו קטן לאימפריה הכלכלית
שליטה משפחתית אינה נחלת עסקים קטנים בלבד. בישראל, קבוצות כמו שטראוס, עזריאלי ופוקס (משפחת ויזל) נשלטות עד היום בידי משפחות. בעולם: Walmart (משפחת וולטון), BMW (משפחת קוונדט), Samsung (משפחת לי) ו-Ferrero נותרו עסקים משפחתיים גם כחברות ענק. המודל הזה מאפשר רציפות ונאמנות לערכים, אך גם מעורר שאלות על ריכוז כוח וירושה דורית.
יצאנו לבדוק את הצד האחר של המטבע – לא מינויים ולא כוח, אלא אנשים שבחרו מרצון לעבוד יחד כמשפחה, בלי כותרות ובלי השפעה ציבורית. בכתבה שלפניכם ארבעה ראיונות עם אנשים שעובדים לצד בן זוג, אח או הורה, ומספרים בכנות איך נראית העבודה המשותפת מאחורי הקלעים.
“אפשר להתווכח בבוקר ולצחוק בצהריים"
אופיר סבן, מעצבת תכשיטים בת 34, ואחיה אביתר שטרן, יהלומן בן 39, פתחו יחד סטודיו לתכשיטי זהב ויהלומים בשם LAO. יום שלפעמים מתחיל בבוקר בוויכוח על החלטה עסקית, עד הצהריים מסתיים בצחוקים ולקוחות שמרגישים כאילו נכנסו לסלון של המשפחה. אופיר מספרת על הקסם – והמחיר – של לעבוד עם אח.
"באופי שלי, אני נוטה לנתח כל החלטה לעומק כדי להגיע לתוצאה המדויקת ביותר", מסבירה אופיר את הדינמיקה ביניהם. "אביתר, לעומת זאת, פחות בעניין של 'להתפלסף' – הוא מעדיף שכל אחד יגיד את דעתו ונתקדם. הגישות השונות לעיתים מייצרות חיכוכים, אבל אנחנו לא נותנים לזה לחלחל עמוק. גם אם סיימנו יום עבודה 'טעונים', אנחנו יודעים לשחרר. אם זה משהו מהותי, פשוט יושבים, מדברים ופותרים. אנחנו לא נותנים למשקעים לנהל אותנו".
את השינוי הכי גדול שחל בקשר ביניהם היא מגדירה בפשטות: "הידיעה בלב שלם שיש לי על מי לסמוך. למרות הפעמים שהוא מצליח להרגיז אותי, ויש כאלה לא מעט, אני יודעת שברגע האמת הוא תמיד יהיה שם בשבילי". ואיך מתנהל יום עבודה רגיל? "קודם כל באים בכיף, כי יש שם אנשים שאני יודעת שהם בעדי ורוצים בטובתי. ותוך כדי יש גם לא מעט צחוקים ודברים שגולשים מעבר לענייני עבודה".
אבל הקרבה הזו גם דורשת גבולות ברורים. "ההפרדה בין העסק למשפחה הגרעינית", אומרת אופיר בנחרצות. "למשל האינסטגרם שלנו מוקדש לעסק בלבד – תראו בו את האינטראקציה ביני לאביתר כי אנחנו 'הפנים' של המותג, אבל כמעט לא תראו שם את הילדים או את בני הזוג. העסק הוא שלנו, לא של המשפחות שלנו. למרות שגם על זה יש לנו מחלוקות לפעמים, זה גבול שחשוב לי לשמור עליו". בנוסף, גם לזמנים יש גבולות: "באירועים משפחתיים, בארוחות שבת או סתם כשיושבים יחד , אנחנו משאירים את העסק בצד. אם זה משהו דחוף שלא סובל דיחוי, ברור שצריך לטפל, אבל אם לא – אין סיבה שלא יחכה עוד כמה שעות עד שנגיע למשרד".
הקסם האמיתי של העסק המשפחתי, לדבריה, מתגלה בפגישות עם הלקוחות. "כל לקוח שנכנס אלינו לא רק רוכש תכשיט, הוא נכנס לרגע לתוך הדינמיקה המשפחתית שלנו – הצחוקים, ההומור, השפה הייחודית שיש רק בין אחים. התחושה הזו, שהם לא מול 'מוכרים' אלא בתוך סביבה נעימה וביתית, הופכת אותם באופן טבעי לחלק מההווי שלנו. זה הופך את הרכישה למפגש אישי ובלתי נשכח, ויוצר חיבור שנשאר הרבה אחרי שהם יוצאים מהדלת".
אבל יש גם מחיר. "היעדר הפילטרים", היא אומרת בכנות. "בגלל שגדלנו יחד ואנחנו רגילים לדפוסים עוד מהבית, הטונים והיחס שונים ממה שהיו מול אדם חיצוני. עם שותף זר היינו כנראה הרבה יותר מנומסים ומחושבים. יש לזה יתרונות של כנות מוחלטת, אבל המחיר הוא שהשיח פחות 'מעונב'".
הקרבה המשפחתית יוצרת גם ציפיות בלתי נאמרות: "הרבה יותר קל לנו לצפות זה מזו לזמינות מוחלטת, גם על חשבון הזמן האישי. מענה להודעות בחופשה או עבודה בשעות לא שגרתיות הם כמעט מובנים מאליהם בינינו. עם שותף חיצוני הגבולות היו הרבה יותר ברורים".
הסביבה, מסתבר, מרגישה את הקשר המשפחתי בלי צורך במילים. "זה מצחיק, כי אומרים שאנחנו די דומים. לא מעט פעמים כשהגעתי למקומות שהכירו רק את אביתר, מייד זיהו שאני אחותו – ולהיפך".
כשהיא מסתכלת קדימה, לאופיר ברור מהו סדר העדיפויות. "זה אולי נשמע קלישאתי, אבל ברור שהמשפחה לפני הכל. עסקים יכולים לקום וליפול, אבל משפחה היא לתמיד. זה הבסיס להכל". ואם היא צריכה לסכם את החוויה במשפט אחד? "שאפשר להתווכח בבוקר ולכעוס בצהריים, אבל בסוף היום לדעת שיצרנו יחד תכשיטים שמשמחים ומרגשים אנשים – זה שווה את הכל".
"כל לקוח שנכנס אלינו לא רק רוכש תכשיט, הוא נכנס לרגע לתוך הדינמיקה המשפחתית שלנו: הצחוקים, ההומור, השפה הייחודית שיש רק בין אחים. תחושה שהם בתוך סביבה נעימה וביתית"
עסק ומשפחה תחת אותה קורת גג
אור סהר, בת 23, עבדה במשך כשנתיים כמדריכת תעסוקה יחד עם אמה, נהורה סהר, שמנהלת הוסטל. כעת עובדת כמעצבת שיער ומעלה על נס התמודדות נפשית במגזר הדתי.
"זה קרה בשולחן המשפחתי", נזכרת אור איך התגלגל הרעיון לעבוד עם אמא. "כשהיינו בארוחת שבת, היה לנו המון דיבור על המשתקמים ואיך לעזור להם. ונוצר לנו קשר מיוחד כזה שהצלחנו בשיתוף פעולה להצליח לתרום ולהיות משמעותיות". זה הרגע שבו קשר משפחתי הופך לשותפות במשימה – לא בחוזה או בחתימה, אלא באותם רגעים שבהם גבולות היומיום מתחילים לטשטש.
"היו מחלוקות וזה מאוד מורכב", היא משתפת בכנות. "אבל כשזאת אמא שלי ואני רואה אותה כל הזמן, אנחנו חיות אחת בשנייה. אז היה קשה, והיה הכלה – גם כשלא הסכמנו על הכל, הצלחנו להבין את העמדות ולראות עוד צדדים בדעה שלנו. למדנו לדעת לשים את הגבול ולא לנסות לשכנע את הצד השני, ובנוסף להקציב זמן בשבילי ובשבילה לטייל, ליהנות, לבלות ולהכיר עוד צדדים".
איך מתמודדים עם רגעים שבהם צריך לבחור בין מה שנכון למקום לבין מה שנעים למשפחה? "בהתחלה כן היו כל מיני דברים שהעדפתי לשמור לעצמי", משתפת הבת. "עם הזמן למדתי להגיד את הקשיים שיש לי, או לעובדים אחרים, בצורה נעימה ומכבדת. וכשהבנתי שיש הקשבה, אז יכולתי יותר לשתף. ועדיין היו לי עובדים שהתחברנו, שהיו דברים שהם שיתפו אותי וביקשו שלא אספר לאמא שלי, והשארתי את זה ביני לבינם".
"גם כשאמא ואני לא הסכמנו על הכל, הצלחנו להבין את העמדות ולראות עוד צדדים בדעה שלנו. למדנו לדעת לשים את הגבול ולא לנסות לשכנע את הצד השני"
"קינאתי לעסק שלי"
אמונה חתוכה, צורפת בת 22, ובעלה חגי מנהלים יחד סטודיו ביתי לתכשיטים בקרני שומרון. הם נשואים כמעט שנה, עובדים מהבית לפעמים עד אחרי חצות, וחיי העבודה והזוגיות שלהם שזורים זה בזה כל הזמן. אמונה, שהתחילה ללמוד צורפות ב-2020 ומסיימת השנה תואר בחינוך לאומנות, מספרת על ההחלטה להכניס את חגי לעסק במלואו, על הקנאה שהרגישה בהתחלה, ועל האיזון המורכב בין "אני המנהלת" לבין "אנחנו זוג".
"הפעם הראשונה שהרגשתי שהקשר נכנס לעסק היה לפני ראש השנה", היא מספרת. "מישהי הזמינה ממני טבעת ולא הספקתי לסיים אותה, אז לימדתי את חגי מה לעשות והוא עזר לי לסיים אותה. זה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו יכולים לעבוד ביחד באמת".
סדר העדיפויות, לדבריה, ברור. "קודם כל המשפחה והזוגיות. לא תמיד אנחנו שמים לב לזה ולפעמים העסק שואב, אבל אנחנו משתדלים לשים על זה דגש. כשאנחנו רואים שהעשייה עולה על הזמן שלנו או על הקשר, אנחנו עושים הפסקה. הזוגיות והמשפחה שלנו הן מעל הכל".
ההחלטה שהיא הכי גאה בה? "להכניס את חגי לעסק במאה אחוז. גם מבחינת השיווק וגם מבחינת העשייה עצמה. לשנינו היה ברור שאם הולכים על זה, זה עלול להוביל לאתגרים ולחילוקי דעות נוספים, וגם עלול לבוא על חשבון דברים אחרים כמו ניהול הבית. אבל ברגע שקיבלנו את ההחלטה, ידעתי שזו ההחלטה הכי טובה ומקצועית שקיבלתי".
העבודה המשותפת שינתה את השגרה היומית שלהם לחלוטין. "עד שחגי נכנס לעסק, הוא היה הולך לעבודה והיינו נפגשים רק לקראת הערב. עכשיו אנחנו קמים יחד לעבודה – שגם היא בבית. אנחנו עובדים יחד עד שעות מאוחרות, לפעמים עד אחרי חצות. בנוסף לזה, אנחנו נחשפים אחד לשני מבחינה מקצועית ולומדים את דרך המחשבה של השני. זה פוגש אותנו הרבה דווקא מחוץ לגבולות העסק – שנינו שמים לב איך השני חושב ואיך כל אחד רואה את הדברים".
אבל ההתחלה, היא מודה, לא הייתה קלה. "בתחילת הדרך ממש קינאתי לעסק שלי", היא משתפת. "אני אדם שמאוד יודע מה הוא רוצה ואני אוהבת שהדברים קורים בדיוק כמו בדמיון שלי. ופתאום חגי הגיע עם הידע המקצועי שלו והראייה שלו, שהיא שונה מאוד משלי, ונתן 'טון' שהיה לי קשה לקבל אותו בהתחלה. היינו מתווכחים הרבה על הרמה המקצועית והקנאה הזאת נכנסה בינינו".
הרמה המקצועית, היא מסבירה, עדיין תוקעת טריז ביניהם לפעמים. "יש לנו הרבה חילוקי דעות מה צריך לעשות ובאיזו דרך. ובגלל שאנחנו עובדים יחד, זה לפעמים בא על חשבון הבית ועל חשבון משימות אחרות".
האתגר הכי גדול? "הניהול של העסק בזוגיות הוא טריקי. כי בעסק, בתוך הסטודיו, אני מקצועית יותר, אני 'מנהלת יותר'. אבל בחיים הזוגיים אני חושבת שהגישה הזאת ממש שגויה – שיש מישהו אחד מעל השני והוא קובע. הייתי צריכה ללמוד איך לגשת לזה, איך אני צריכה להגיד לו מה ואיך לעשות".
בסופו של דבר, היא חוזרת לנקודה המרכזית. "המשפחה במקום הראשון. אם העסק פוגע במשפחה ובזוגיות שלנו, אז זה לא שווה כלום". אבל היא ממהרת להוסיף: "אני כן יכולה להגיד בפה מלא שדווקא השותפות בינינו מחזקת ומשדרגת את הקשר הזוגי שלנו".
"בתחילת הדרך ממש קינאתי לעסק שלי. אני אדם שמאוד יודע מה הוא רוצה ואני אוהבת שהדברים קורים בדיוק כמו בדמיון שלי. ופתאום בעלי הגיע עם הידע המקצועי שלו והראייה שלו, שהיא שונה מאוד משלי"
אם ובן שהפכו לשותפים עסקיים
יש משהו מיוחד בקשר שנוצר כשאם ובן לא רק חולקים דם, אלא גם חלום משותף. טובה ואליהו בוריה, בעלי "לאס המרקט" בבני ברק, חיים את המציאות הזו כל יום מחדש. מהבוקר ועד השעה 18:00 טובה עומדת בחזית – מנהלת את החנות, מקבלת ספקים, מביאה לקוחות, ובונה יחד עם בנה לא רק עסק, אלא דרך חיים משותפת.
"זה קרה בשולחן המשפחתי", נזכרת טובה. "כשהבנתי שהשיחות על העבודה לא נגמרות בבית. פתאום החלטות מקצועיות המשיכו גם לשולחן המשפחתי, והרגשתי שהקשר האישי והעסקי מתחילים להשתלב זה בזה. בעקבות העבודה יחד, הקשר נהיה עמוק ומודע יותר. יש יותר שיח פתוח, אבל גם צורך להציב גבולות. למדנו להקשיב אחד לשני לא רק כאם ובן, אלא גם כשותפים לעשייה".
זה יום שמחייב איזון מתמיד – בעבודה היא משתדלת לפעול ממקום מקצועי וברור, ובמקביל לשמור על רגישות אישית. לא תמיד זה פשוט, אבל זה אפשרי כשיש כבוד הדדי. אליהו סומך עליה – סומך שהיא תעמוד מול הספקים, תביא לקוחות, תנהל את החנות ברמה הגבוהה ביותר.
איך מתמודדים עם רגעים שבהם צריך לבחור בין מה שנכון לעסק לבין מה שנעים למשפחה? "אני משתדלת לזכור שהאמת והבהירות משרתות בסוף את שני הצדדים", אומרת טובה. "לפעמים זה דורש שיחה לא נוחה, אבל כנות ותקשורת פתוחה מונעות פגיעה עמוקה יותר בהמשך. דווקא הדברים הקטנים הופכים למורכבים – הערה קטנה או ביקורת שאצל עובד רגיל היו עוברים בקלות, מקבלים משקל רגשי אחר כשזה בן משפחה".
אבל יש גם את הצד השני. ברגעים של אמון מלא, מחויבות וראייה משותפת לטווח ארוך – העסק מרוויח מהמשפחה. "משפחה מביאה איתה אכפתיות אמיתית ורצון שהעסק יצליח לא רק כלכלית אלא גם ערכית", מסבירה טובה. ויש גם את הצורך להוכיח – "בהחלט יש רצון ברור שלא יחשבו שהמקום שלי בעסק מובן מאליו. זה דוחף אותי להיות מדויקת, אחראית ומקצועית יותר".
מבחינת סדר חשיבות, התשובה של טובה ברורה: "המשפחה. עסק אפשר לבנות מחדש, אבל קשר משפחתי הוא יסוד לחיים שלמים. המטרה היא שהעסק יחזק את הקשר – לא יפגע בו".
"אני משתדלת לזכור שהאמת והבהירות משרתות בסוף את שני הצדדים. לפעמים זה דורש שיחה לא נוחה עם בני, אבל כנות ותקשורת פתוחה מונעות פגיעה עמוקה יותר בהמשך"
***
ארבעת הסיפורים שלפניכם מציגים תמונה מורכבת ואנושית של עבודה משפחתית – לא מהצד של כוח ונפוטיזם, אלא מהצד של אנשים שבחרו מרצון לשלב בין קשרי דם לשותפות עסקית. מאחים שמנהלים סטודיו לתכשיטים, דרך זוג צעיר שעובד מהבית עד אחרי חצות, ועד אם ובן שמנהלים מכולת בבני ברק – כל אחד מהם מגלה שהדרך הזו מלאה באתגרים, אבל גם בפוטנציאל אדיר.
