"… וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ." (ויקרא כ"ד י"ט-כ')
קריאה של תורת הגמוּל כמעודדת גרימת נזק מכוון לאדם/צלם אלוקים, שהזיק בזדון לאדם אחֵר, הנה בלתי סבירה. לא ניתן ואין תכלית להשוות אדם לאדם, כאב לכאב או גוף לגוף. וכבר פירשו חז"ל כי הכתוב מדבר באומדן שווי הנזק ולא בנזק גוּפא ומילות הטקסט הנוקבות מטרתן לבטא, להבנתי, השָבה תָקיפה של איזון שהופר.
לצד הפרשנות האמורה, ניתן לזהות בביטוי "עַיִן תַּחַת עַיִן" מסר נוסף ועמוק: קריאה חברתית לתגובה ולמתן מענה לעוול, לשבר או למוּם שהוטל באדם ובחברה, ואיסור מוסרי להיוותר אדישים נוכח מציאות פגומה. "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ" – הדיין נדרש להפיק תנועה מאזנת – צודקת ומתקנת בעולם המתגלה בכיעורו וחובת החברה, לטעמי, להרבות אור, על מנת לצמצם את החושך. על תגובה שכזו יעידו אלפי עמותות החסד והעשייה החברתית, שנוסדות בעקבות וכמענה לעוול ולשֶבֶר.
הצעת פרשנות אחרת לביטוי "עַיִן תַּחַת עַיִן", מצאתי בגישה פסיכולוגית-חינוכית, מבית מדרשו של אלפרד אדלר, ושמה: "שימוש בתוצאות הגיוניות" או "תוצאה טבעית". גישה זו גורסת, כי בכל פעולה או החלטה מגוּלם גם מחירה, וכי "תיקון עצמי" ולמידה משגיאות ומשיקול דעת מוטעה, יכולים להתרחש, ללא צורך בענישה יזומה. כך, למשל, נער שיצא מביתו ללא מעיל, ביום סגרירי וגשום – יסבול מקור ולחות וילמד להתארגן בהתאם, תלמיד שלא בקיא בחומר – יקבל משוב בדמות ציון נמוך, וילדה שמציקה ופוגעת בחברותיה – לא תוזמן על ידן לבילוי משותף.
לטענת אדלר וממשיכיו, ההורות המודרנית המגוננת והאנרכית, מוֹנעת מן הצאצאים, מסיבותיה שלה ושלא בכוונה, את האפשרות "לטעום מן התבשילים שהם מקדיחים": להבין ולתקן את השלכות שגיאותיהם. עמדה הורית זו פוגעת בהכשרתם לקראת התמודדות עם אתגרים כלכליים, רגשיים, חברתיים ועוד.
אלימות, פגיעה וטיפשות לא תחדלנה מן הארץ. לאור ידיעה זו, נכון וצודק להעמיד בתקיפות, פוגע במקומו, ובמקביל, לחתור, ברוח אדלר, לתוצאות טבעיות, ליזום "תוצאות הגיוניות" (לדוג': מי שלא מתחסן ביוזמתו, נגד קורונה לא יוכל להיכנס, למקום ציבורי סגור וצפוף) ותמיד להרבות טוֹב.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(אמור תשפ"א)