בין הר סיני להר מירון

בטיחות היא שם כללי לתחום של ההגנה מפני פגיעות או נזק מתמשך בבני אדם. על אף שהבטיחות נמצאת בכל אספקט של החיים, כמעט אף פעם הבטיחות אינה מטרה בפני עצמה, אלא אלמנט שמתלווה.

הפרשה מתחילה במילה שמעניקה לה את שמה – "בהר". ההר, כמובן, הוא הר סיני, שעליו ניתנה התורה, והדגש של התורה עליו נועד לחזק את אמונת היסוד של היהדות שהתורה שלנו היא תורה משמים. זה הר שקשה לטפס עליו. בתהלים שואל נעים זמירות ישראל "מי יעלה בהר ד'?" אך עד כמה שקשה לעלות בהר, קשה עוד יותר להישאר עליו. וגם על זה נאמר בתהלים "ומי יקום במקום קדשו"?

מעיון בפסוקים בפרשה ניתן לראות מערכת רחבה של הקבלות בין מעמד הר-סיני לבין המצוות שבפרשתנו, מלבד האזכור המפורש של 'הר-סיני' בפתיחת הפרשה, הרי שספירת שבע השבועות של 'ספירת העומר', המייצגת גם את הספירה לקראת מתן התורה, מקבילה ומזכירה את ספירת שבע שבתות השנים, עד לשנת היובל. הרב יואל בן-נון ביאר שהן התורה והן הארץ לדבריו ניתנו במעמד מקביל, הר חורב ויריחו – שניהם הוגדרו כ'אדמת קודש' אשר מתגלה עליה מלאך ד' אל הנביא, שליח ד'. הפסוקים מקבילים בתוכנם ובסגנונם למעמד הר סיני, על פי דעות רווחות במדרשים, היו שני המעמדות, מעמד הר סיני ומעמד כיבושה של יריחו בשבת עצמה.

הר מירון הוא ההר הגבוה ביותר בשטח ארץ ישראל ממערב לירדן. פסגתו מתנשאת לגובה של 1204 מטר מעל פני הים. בל"ג בעומר נערך בציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי, אירוע רב משתתפים, המכונה הילולה. שיאו של האירוע הוא הדלקת מדורה מסורתית בליל ל"ג בעומר על גג הקבר, שלאחריו ריקודים ושמחת המונים. האירוע נערך מאות בשנים ומיוחס לאר"י הקדוש ותלמידיו. בספרות המדרשית והתלמודית מתואר רבי שמעון בן יוחאי (רשב"י) כדמות מופלאה שהיא שילוב של תלמיד חכם, צדיק וחסיד. על אישיותו המיוחדת של רשב"י ניתן להסיק ממקורות רבים. בוויכוח בין החכמים על הערכת מעשי הרומאים רבי יהודה משבח את מפעלי הבנייה של הרומאים. רשב"י חולק עליו, וקובע שכל מה שעשו היה לצורך עצמם. זכות המילה האחרונה נשמרת לרשב"י, ועל כן נראה כי הוויכוח מסתיים בניצחון עמדתו. דבריו הקשים על הרומאים הובאו לידיעת השלטון הרומי על ידי יהודה בן גרים, שהיה נוכח, בשלב הראשון האב ובנו מתחבאים בבית המדרש, ואשתו של רשב"י מביאה להם מזון מדי יום. החשש שאשתו של רשב"י תגלה לרומאים את מקום מחבואם מאלץ את האב ובנו להינתק ניתוק מוחלט מן החברה והם מתחבאים במערה במשך שלוש עשרה שנה. במישור הסמלי יש כאן יישום קיצוני של הדרישה לעסוק בתורה בלבד. נראה כי ויכוח זה חורג משאלת מעשי הרומאים, ונוגע לשאלה הכללית של דרך חיים, האם יכול אדם לשלב חיים של לימוד תורה עם עיסוק בצורכי פרנסה וענייני העולם הזה, או שיש להתמסר לתורה בלבד. (ע"פ שבת ל"ג ע"ב, ל"ד ע"א). מסכת חייו של אותו תנא א-לוקי וקשירתו במשנת הסוד, הפכה אותו לדמות מופלאה ונערצת, העלייה לקברו היא הניסיון לטפס למחוזות שאליהם רבים שואפים ורק מתי מעט זכו לעלות. 

הטלת אחריות בגין רשלנות מותנית בהוכחה שנתקיימו במזיק שלושת יסודות העוולה:

 א. חובת הזהירות

ב. הפרת חובה זו ברשלנות

 ג. קיומו של קשר סיבתי, "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק.

דיני הנזיקין במשפט העברי מבוססים על עֶקרון הפשיעה, היינו התרשלות. כל התנהגות שרוב בני אדם מעלים על דעתם שהיא עלולה להזיק, והם נשמרים ממנה, היא פשיעה, והנוהג בה – חייב. עקרון הצפיוּת שביסוד הפשיעה בא לידי ביטוי בחובת התקנת מעקה. חכמינו הרחיבו וסייגו את החובה המושגית, בבחינת הצורך לצפות, לגגות הנמצאים בשימוש או שיש אפשרות שישתמשו בהם. באלה חלה חובת התקנת מעקה גם במבנה שאינו בית. הכרת ערך החיים היא לא רק בנטילת החיים בפועל ממש, אלא גם בשמירה על החיים מכל נזק אפשרי עתידי. החובה לשים מעקה בגג, מלמדת אותנו שצריך לחשוב על כל הסכנות העתידיות האפשריות ולנטרל אותן. בוודאי לא לסמוך על האנשים שייזהרו לא להתקרב לשולי הגג, ובוודאי לא לסמוך על הנס. בספר המצוות כתב הרמב"ם "שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו יתעלה "ולא תשים דמים בביתך". מוסיף הרמב"ם שכן הדין בכל המכשלות שעלולים לגרום נזק או מוות חלילה, "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך', (דברים ד' ט') ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על 'לא תשים דמים" (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א ה"ד). בגמרא נאמר "לְעוֹלָם אַל יַעֲמִיד אָדָם בִּמְקוֹם הַסָּכָּנָה הגמרא ברכות אומרת, "ואמר רבי יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי…" (ברכות נ"ה ע"א)

 (בהר בחוקותי תשפ"א)