הרב שי פירוןרבי ישראל מרוז'ין
קבורת ילדים על ידי הוריהם היא מן הזוועות הגדולות שהחיים מזמנים לנו. עמדתי מול הורים שקברו את ילדיהם בנסיבות שונות, והמילים נעתקו, הרגשות לא מצאו מפלט והביאו את הגוף כולו לנקודת רתיחה. המעקב אחרי ההורים מוכיח שהחיים משתנים, עוברים לנתיב אחר. והכאב גדול, חד, מפלח, קיומי. יום – יומי. זהו כאב שלעולם לא מתפוגג. הזמן לא מרפא. הפצע לא מגליד.
פרשת השבוע מעמידה אותנו אל מול סיפור מותם של בני אהרון, ולענייננו, מול תגובתו של אהרון: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". הדממה של אהרון צורבת לא פחות מזעקה. אין קול שיכול לבטא את עוצמת הכאב. דברי אהרון נתפסים אצלנו כקבלת הדין באמונה והכנעה. אולם אפשר שרעיון נוסף, נוקב, מתגלה בשתיקתו של אהרון, שמא ביטוי הזעזוע לא יהיה מדויק. לא יביא לידי ביטוי את עוצמת הכאב.
את לימודנו בשבועות הקרובים אני מבקש להקדיש לבית רוז'ין. רבי ישראל היה נינו של המגיד הגדול ממזריטש, ומעמדו כאחד מחשובי האדמו"רים נקנה בשל תורתו המקיפה. הגותו התפשטה לענפים רבים, בניהם: סדיגורה, ליובה, שטיפנשט, טשורטקוב, הוסטיאן ובוהוש. בטרם אציג את דמותו ותורתו, נסתפק השבוע בתורה אחת שראוי לה להישמע בימים שבין יום השואה לבין יום הזיכרון, ימים המעניקים משמעות עכשווית ל"וידם אהרון".
מעשיה חסידית מספרת על הצדיק רבי אורי מסטרעליסק שפקד על חסידיו שיסעו לרוז'ין אל הרב הצדיק רבי ישראל. "אין בעולם צדיק ובעל רוח הקודש שראה באספקלריא המאירה קודם הגיעו לגיל ארבעים שנה כמו הרב מרוז'ין".
חסידי סטרעליסק הגיעו לרוז'ין, הלכו לבית המדרש של הרוז'ינר ועמדו להתפלל כמנהגם, בקול רעש גדול, ובדבקות המחברת גוף ונפש. מנהגם היה שונה בתכלית מאופן התפילה של רבי ישראל מרוז'ין, שסבר כי תפילה היא ביטוי נעלה למה שנאמר: "לך דומיה תהילה". לפיכך מנהגם של חסידי רוז'ין היה להתפלל בלחש. שמע רבי ישראל את קולותיהם של חסידי סטרעליסק ושאל: "מה אלו הקולות וברקים שבבית המדרש"? סיפרו לו שכך נוהגים להתפלל חסידיו של רבי אורי. כשסיימו את התפילה נכנסו להתייחד עם הרבי ולאחר שסיפרו לו על רבם, אמר להם: "טוב טוב, אני מקבל אתכם, אבל אני הולך בדרך אחרת, כמאמר דוד המלך ע"ה 'אענך בסתר רעם', ומכם שמעתי קולות וצווחות. הנה אסביר לכם עפ"י משל, כי ישנם שני מיני אהבות בעולם, אחת – אהבת איש את אחיו ורעהו ובן גילו וקרוב, והשנייה – אהבת איש ואשתו. אהבת אח לרעהו ואוהבו וידידו אם רץ לקראתו זהו אהבה באתגליא שאינם בושים באהבתם, ומחבקו ונופל על צוואריו להראות חיבתו, אך לא באה ממנה שום הולדה. ואהבת איש ואשתו צריך להיות בסתר ובבושה גדולה, ועם כל זה נראה איזה אהבת תגדל יותר, ורק ממנה נצמחת הולדה, והמשכיל יבין" (עירין קדישין, חלק ב', עמ' תרס"ד-תרס"ה).
דרכם של אוהבים להתקרב זה אל זה, ולפרוק את שעל הלב בשקט. בסוד, באוזן. בצניעות שכולה הוד, באינטימיות. דרכם של חברים לזעוק ולצעוק, שישמע, שיתעורר להקשיב, שיפתח את לבו. הדומם, מאמין שהקרוב לו – שומע.
ושמא נוכל ללמוד מכאן, שאהרון לא דמם כמי שמקבל עליו את הדין. אהרון סבר שקרבתו אל ה' מאפשרת לו לומר את שעל לבו בקול דממה דקה, שהיא הזעקה הגדולה שבזעקות, כמי שמנהל דיאלוג עם אהובו – אוהבו.
(שמיני תשעז)
