הר הבית בידינו?

כבר כמה שבועות שקולות נפץ נשמעים מידי ערב בעיר העתיקה בירושלים. זיקוקים הנורים ע"י פורעים מערביי ירושלים לעבר כוחות הביטחון שלנו ורמוני ההלם שבאמצעותם כוחות הביטחון מנסים להשיב את הסדר על כנו. התקשורת מדווחת על האירועים אבל ברובה היא מצניעה את ההקשר שלהם ואת זיקתם לליבוי המאבק הלאומי והאסטרטגי המתמשך על ירושלים. הרשות הפלשתינאית ביקשה לכלול את מזרח ירושלים בבחירות לרשות שהיו אמורות להתקיים בעוד כחודש. בכך היא רצתה להביא לידי ביטוי את שלטונה דה פקטו במזרח ירושלים. עוד שלב בקרב המתמשך על ירושלים; שחרורה וגאולתה.

בשבוע הקרוב נציין את יום שחרור ירושלים ואיחודה כבירה המאוחדת של מדינת ישראל. ישובו להדהד באזננו הקריאה ההיסטורית של מוטה גור: 'הר הבית בידנו', תקיעת השופר של הרב גורן בכותל, הצנחנים שמתרפקים על אבניו בשירת 'ירושלים של זהב', והכרזתו של מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בכותל בסמוך לשחרורו: "אל כל עם ישראל, ואל כל אומות העולם, ידעו כולם שאנחנו עושים חידוש היסטוריה, חידוש ימינו כקדם. ההיסטוריה הישראלית חוזרת לתוקף נצח קדמוניותה, מעכשיו ולעולם, ולא נזוז מכאן אף פעם. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני."

איחוד ירושלים אמנם עוגן ב'חוק ירושלים' וקיבל הכרה בינלאומית מיוחדת ע"י העברת שגרירות ארה"ב לירושלים (נכון לעכשיו ב"ה הממשל החדש בארה"ב לא נסוג ממנה), אולם הוא לא חדל מלהיות מאותגר כל העת מבית ומחוץ.

המאבק על השליטה בירושלים אינו מאבק טריטוריאלי גרידא. הוא מאבק נגד מדינת ישראל כישות ריבונית של העם היהודי לדורותיו. ירושלים, בירת ישראל ההיסטורית, עיר מלכות בית דוד והמקדש מבטאת את שרשי הריבונות הישראלית על כל הארץ. בחפירות גמלא שבגולן מצא הארכיאולוג שמריה גוטמן מטבע ברונזה מתקופת המרד הגדול שעליו הוטבעה הכתובת: "לגאולת ירושלים הקדושה". המורדים הבינו שגם בגמלא הרחוקה הם נלחמים על 'גאולת ירושלים' שמסמלת את הריבונות  הישראלית.

למאבק על ירושלים יש רובד עמוק יותר. הערך המוסף והקדוש של ירושלים מקנה משמעות עמוקה וערכית יותר למדינה ולריבונות. הוא הופך את המדינה ממדינה ככל המדינות – למדינה ייחודית, בעלת יעוד ערכי ורוחני. מכלי אינסטרומנטלי טכני, שנועדה לשרת את תושביה, למדינה שביסודה חזון רוחני של קדושה, מסר ומוסר. חזון  של נצח. "והנצח זו ירושלים" (ברכות נח א).

בימיה הקשים של מלחמת העצמאות, נותקה ירושלים. במטכ"ל הצעיר של צה"ל התנהל ויכוח האם נכון להסיט כוחות משאר גזרות הלחימה ולסכנם כדי לפתוח את הדרך לירושלים. בן־גוריון הכריע שהמלחמה על ירושלים היא המאמץ עיקרי, מסיבות ערכיות רוחניות ולא רק מסיבות אסטרטגיות ופרקטיות. וכך אמר:  "אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל, והמערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד… השבועה ההיא על נהרות בבל (אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני) מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" (דוד בן גוריון 'בהילחם ישראל').

המדרש בפרשתנו ורבי חיים בן עטר הוסיפו לכך רובד נוסף, אלוקי, התולה את ירושת ירושלים במעשים של עם ישראל: "אחר שאמר ענין מכר הבית חזר הכתוב לתת טעם לדבר איך יהיה הדבר הזה שימכור ד' אחוזתו בית הבחירה, והוא אומרו: 'ואיש' – זה הקדוש ברוך הוא, 'כי ימכור בית מושב' – פירוש בית שבו מושב אלקים – זה בית המקדש, 'עיר חומה' – זו ירושלים וכו'. אמר הטעם הוא 'והיתה גאולתו' שבאמצעות זה אדרבה נגאל! על דרך אומרם ז"ל (מדרש תהלים ע"ט): בפסוק 'מזמור לאסף וגו" ש'השליך ד' חמתו על עצים ואבנים', שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד ופליט ואם אין ישראל אין בית המקדש ולא ירושלים, לזה – 'והיתה גאולתו' של עם וגאולת הבית כי יש תקוה, ושבו בנים לגבולם! (או"ח ויקרא שם).

זכינו בדורנו ש'שבו בנים לגבולם' ו'מעכשיו ולעולם, ולא נזוז מכאן אף פעם'.

 (בהר בחוקותי תשפ"א)