להפוך את הנגע לענג

רגילים להדביק לפרשות הצרעת את העבירה של לשון הרע. אולם חז"ל מנו עשרה חטאים שבגינם נגעים באים, ואחד מהם הוא גסות הרוח שמשמעה גאווה (ויק"ר, מצורע, יז). בתנ"ך יש המחשה ברורה לקשר שבין נגעי צרעת לגאווה וגסות רוח במקרה של המלך עוזיהו אשר "כחזקתו גבה ליבו עד להשחית" (דבה"י ב, כו, טז), ולכן לקה בצרעת. בנוסף ניתן לציין גם את נעמן שר צבא ארם, שהתאפיין ביוהרה, ולדברי מדרש תנחומא לקה בצרעתו בגין גסות הרוח שלו.

גם כבדרך טהרת המצורע יש רמזים ברורים להתרחקות מיוהרה. טהרת המצורע מתבצעת באמצעות עץ ארז ואזוב, ומפרש רש"י (ויקרא יד, ד). "ועץ ארז – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח, ושני תולעת ואזוב – מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב". בהמשך לכך נציין שהמצורע העובר את תהליך הטהרה נקרא בתורה באופן עקבי בכינוי: "האיש המיטהר". לעומת זאת הכהן שמטהר אותו, נקרא רק פעם אחת בתואר "הכהן המטהר", על מנת שנדע במי מדובר, אך אף לא פעם אחת נוספת. וכל כך למה? הסבירו בעלי המוסר: על מנת שלא ישמע שוב ושוב את התואר "כהן מטהר" ויחוש גבהות לב.

למידת הגאווה יש משמעות שחורגת מהתחום שבין אדם לחברו ואף מהתחום שבין האדם לעצמו. היא מעצבת גם את יחס האדם לבורא, ועלולה למנוע את האדם מלהודות לה'. על סכנה זו הצביעו חכמים בדבריהם על המלך חזקיהו שביקש הקב"ה לעשותו משיח, אולם שלל זאת ממנו מפני "שלא אמר שירה על הנסים הגדולים שנעשו לו" (סנהדרין צד, א). במדרש הסבירו חז"ל שחזקיהו לא אמר שירה "כי גבה לבו מלומר שירה" (שיהש"ר ד, ג).

מידת הגאווה עלולה להשפיע באופן שלילי על היחס למדינת ישראל. היא עלולה לגרום למחשבה שבכוחנו ועוצם ידינו בלבד זכינו לכל הטוב העצום שהוא מנת חלקנו כאן ועכשיו. המבט המתנשא עלול גם לגרום ליחס ביקורתי מדי כלפי המתרחש בארצנו. יש מומחים בראיית נגעים שאמונים על מציאת חסרונות בחברה הישראלית. מי שסובלים מכך הם במידה רבה הם אנשים אלה עצמם, שכן ראיית הנגעים מביאה להתמרמרות מתמדת ולרוח נכאים, וגורמת לייאוש מהמנהיגות ומהאזרחים, מההווה ומהעתיד.

המתבונן בתהליך המופלא שהתרחש בארצנו במאה האחרונה, ורואה בו את יד ההשגחה ואת ההתקדמות העצומה במצב האומה ובהצלחת המדינה, מתמלא שמחה על התקופה הגדולה בה זכינו לחיות. רק הבדל קטן של נקודת מבט יש בין ראיית נגע להרגשת ענג. הפסוק בפרשתנו אומר: "וְרָאָה הַכֹּהֵן… וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ… טָמֵא הוּא." כשרוצים להפוך נגע לענג משאירים את האותיות נון וגימל במקומן, ורק הופכים את האות עין מסוף המילה לתחילתה. אם "לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ", ונקודת המבט לא הפכה מנגע לענג, הטומאה נשארת בעינה.

בשנת הע"ג למדינת ישראל עלינו להתבונן במבט מהפך, ולהפוך גם את מניין שנות המדינה ע"ג לג"ע – ראשי תיבות של גן עדן. עלינו לעבור ברצף של גאווה-ענווה לכיוון של הענווה. עם צאתנו מיום העצמאות הע"ג עלינו לבחור האם למקם את האות נון במילה "נגע" בהתחלה, ולראותה כרומזת לנפילה ונסיגה, או לראותה כמורה על נסים ונפלאות.

אמנם "האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה" (הרב קוק אורות, עמ' קמט). אבל אסור גם שהביקורת שאנו מותחים על חולשותיה, לא תסמא את עיננו מלראות את כל מעלותיה והישגיה.

(תזריע מצורע תשפ"א)