עמים ולשונות

חוקרים אחדים עמדו על שמות חלק מהמושבות החדשות ששימרו על שמות מקומות בארץ כנען הנזכרים במקרא

בפרשתנו מובאת ההבטחה למיגור שבעת העממיים בפני בני ישראל: "וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ" (דברים ז, א). בספר יהושע אכן מסופר על מימוש ההבטחה (יהושע כד, יב; ישעיהו יז, ט). תהליך כיבוש הארץ היה ממושך, בחלקו בכוח החרב ובחלקו ביצירת תנאים שגרמו לחלק מהאוכלוסייה הכנענית להגר למקומות אחרים. במסורת המובאת בספרות חז"ל מסופר:

"שלש פרסטיגיות [=ציווים בכתב] שילח יהושע לארץ ישראל עד שלא ייכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות יפנה. להשלים ישלים. לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי" (ירושלמי, שביעית ו א לו ע"ג ומקבילות רבות). בנוסח אחר מובא: "ונתן לו הקב"ה ארץ יפה כארצו זו אפריקי" (דברים רבה ה, יד).  אפריקי היא כינויה של קרת-חדשת (קרתגו) שבצפון אפריקה. מסתבר, שמדובר במסורת קדומה שהדים לה ניתן למצוא גם בספרות הקלאסית. מפורסמים דברי פרוקופיוס, היסטוריון ביזנטי בן המאה הששית, אשר כתב בחיבורו על 'ההיסטוריה של המלחמות' על הגרגשים והיבוסים:

"כאשר אומות אלה ראו שהפולשים הם גורם כוח שאי אפשר לעמוד בפניו, הם היגרו מבתיהם ועשו את דרכם למצרים… ומשם המשיכו לליביה. הם יסדו שם ערים רבות והחזיקו בשליטתם את כל ליביה עד ל'עמודי הרקולס' [כינוי לשני הרים גבוהים שיצרו את מיצר גיברלטר החולשים על המעבר של האוקיינוס האטלנטי לים התיכון]. ושם הם חיים אפילו עד לזמני, בעודם משתמשים בלשון הפניקית. במקום זה שני עמודים ועליהם חקוקות מילים בפיניקית שפירושן הן: 'אנחנו אלה שנמלטנו מהמקום מפני יהושע בן נון הליסטי'".

דבריו של פרוקופיוס משקפים הדים לוויכוחים שניהלו יהודים ונוכרים בתקופת ההלניסטית ואילך על הלגיטימיות של כבוש הארץ בידי הישראלים מהכנענים (ראו מגילת תענית לכ"ה בסיון; סנהדרין צא ע"א). אין לדעת בוודאות האם כך התרחשו הדברים, אך מוסכם שבמהלך האלף הראשון לפנה"ס התחילה הגירה של הפיניקים, שנמנו עם עממי כנען, לאורך אגן הים התיכון. הפיניקים שישבו בעיקר בערי חוף הלבנון, כמו צור וצידון, נאחזו אחר כך באזורים הדומים באקלים ובאופי החקלאות לארץ כנען. בתחילה היה מדובר בנמלים ויצירת תחנות מסחר ששימשו את הסוחרים הפיניקים בהפלגותיהם, אך מאוחר יותר החלו להתבסס ולייסד ערי קבע. בין המושבות המפורסמות שהקימו היו קרתגו (כיום תוניס), בסרדיניה ובספרד.

חוקרים אחדים עמדו על שמות חלק מהמושבות החדשות ששימרו על שמות מקומות בארץ כנען הנזכרים במקרא. בארצות מושבותיהם המשיכו הפיניקים לשמר חלק מהתרבות החומרית והרוחנית שלהם, למשל בפולחן, בסדרי הקבורה, במערכת המשפט, בלשון ובכתב. כתובות  כנעניות מעידות על השימוש בלשון ובכתב הפוני, גלגול של הכתב הפיניקי האלפביתי. כתב זה השפיע גם על יצירת הכתב היווני (אלפא-ביתא). לשון כנען הפיניקית היא זאת שתיקרא לימים הלשון העברית, לשון הקודש: "כי הכנענים בלשון הקודש היו מדברים" (אבן עזרא ורד"ק לישעיהו יט, יח). קדושת הלשון העברית קיבלה תוקפה לא בשל מקורה, אלא בשל השימוש בפועל בה לדברי קדושה, שבה בחר הקב"ה להביא את התורה ולהעביר דרכה את דברי הנבואה (רמב"ן לשמות ל, יג).

באפריקי היא "קרתיגני" בלשון חז"ל, הייתה גם התיישבות יהודית ונמנו בה כמה מהאמוראים כמו ר' אבא קרתיגניא. על רקע זה יש להבין את פשר מסעותיו של ר' עקיבא לאפריקי: "ואמר רבי עקיבא: כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה" (ראש השנה כו ע"א). מדוע נזקק להרחיק לכת בשביל להביא ראיה לשונית מאפריקי? משום שאנשי אפריקי דוברי הפניקית עדיין שימרו את הוראה המקורית של הלשון הכנענית-העברית הקדומה, שבחלקה כבר נשתכחה בארץ.

במהלך מחקרי על זיהוי שמות צמחי המקרא הסתמכתי גם על שמות הצמחים בלשון "אפריקי" (שנכתבו כבר ביוונית) שנהגו שם עדיין בתקופה הרומית ולמעשה שימרו כך את השמות העבריים הקדומים. העדויות הלשונות הן אפוא ביטוי מוחשי לתופעת הגירת עמי כנען לאורך אגן הים התיכון.

(ואתחנן תשפ"א)