הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
מתארגנים למלחמה – זו אחת המשמעויות של המפקד שבפרשתנו. את היסוד הזה כתב הרמב״ן בפירושו, והוא מתאים מאוד לפשוטו של מקרא, בעיקר לאור ההדגשה ״כל יוצא צבא בישראל״, וגיל המתפקדים. שבט לוי אינו נפקד במפקד הזה, כי תפקידו הוא צבא ה׳; נשים לא היו בשדרה המרכזית של צבא המלחמה, ועל כן הן לא נפקדות; ילדים אינם חלק מצבא המלחמה, ועל כן אינם נפקדים. זהו מפקד צבאי, שלאחריו מסודר הצבא בסדר מסע, ולפניו הארון, שבנסיעתו נאמר ״קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך״.
רמב״ן קישר את היסוד המהותי הזה לדרכה של תורה: ״התורה לא תסמוך בכל דרכיה על הנס״, לאמור: מתחילים בדרך הטבע. הקב״ה הוא אכן הנותן לנו כוח לעשות את החיל הזה, ו״אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה׳ א-לוהינו נזכיר״, אולם הדברים לא נעשים בדרך הנס, ואם צבא המלחמה אינו מגויס – בדרך כלל תתחולל תבוסה גדולה. על כן, ציוונו הקב״ה להקים צבא, לאמן אותו ולחמש אותו, לקבוע את סדר התנועה ואת הטקטיקה, ובדרך זו מתממשת השגחת הקב״ה בעולם.
הדבר נכון בכל התחומים. כבר שבועיים אנחנו מדגישים זאת חזור והדגש: כשמתקנים את הטעון תיקון באסון מירון מתחילים מלמטה, מהתשתית, מדרך הטבע, מארגון נכון, ממקצועיות ולא מפוליטיות, מהתנהגות ראויה ומשמירת תקנות. כל התורה כולה בנויה כך.
ובד בבד, לאחר המפקד הצבאי נערך מפקד נוסף: מפקד שבט לוי, משרתי ה׳, עובדי המקדש. הקומה הטבעית הראשונה היא הבסיס, לא הפיסגה. הפיסגה היא המשכן ולאחריו המקדש, והקומות הגבוהות צריכות לצמוח לגובה. גם זה נכון ביחס לתורה כולה. על הבסיס הטבעי – בין אם מדובר באכילה, בפרנסה, בלאומיות ובכל תחום – נבנות קומות גבוהות יותר, התקדשות והיטהרות, התכווננות לשם שמיים, וקידוש שמו הגדול. זה נכון גם ביחס לאסון מירון: בתשוקה ובכמיהה למקום מתבטא חיפוש גדול, בקשת קירבת א-לוהים, חיבור ואינטימיות, שמחה והתעלות. גם אותה יהיה נכון לכוון אל הר ה׳ שבירושלים, ולא לתחליפים, אולם עצם החיפוש אחר מקומות עמוקים בנפש שמתקשרים אל הקודש גם בעולם הרגש, הדמיון והרצון, הוא חלק בלתי נפרד ממה שחיי האמונה נושאים בחובם.
זהו הסולם המוצב ארצה שראשו מגיע השמיימה; זוהי הדרך לבנות דברים מהיסודות הפשוטים ביותר והממשיים לעבר הפסגות הגבוהות; אנשי אמונה אינם סותרים את דרך הטבע – הם נבנים מתוכה ובונים מעליה. במקום לחיות בתחושה כי שתי התנועות האלה סותרות, ולהילחם האחת בשנייה, כמו גם לחייב את האדם לבחור ביניהן – אפשר לנוע בתוכן, מלמטה כלפי מעלה, ועל ידי כך להתחבר לכל המשמעויות של הקיום בצל האמונה.
(במדבר תשפ"א)
