המשיח שלנו לא גלאט

כולם רוצים גלאט. שהכל יהיה פיקס מכל הפינות. כמה שיותר. בשידוכים, בעבודה, באתרוג שקונים. במה לא? אם יש לך כתם בעברך, אז למה שמישהו ייקח אותך? אם רובץ עליך צל כלשהו, למה שיתנו בך אמון? לא שאנחנו נגדך חלילה, רק, יודע… למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?

לעומת זאת, הסיפורים המכוננים של התנ"ך, הולכים הרבה על הקצוות. מלכות ישראל יוצאת מתוך הסיפור של יהודה ותמר. דמיינו את הכותרות אם זה היה כיום. יהושע המנהיג מתחתן עם רחב, רק לחשוב על הטוקבקים אם כיום היה מנהיג לוקח לאשה מישהי שבעברה הלא רחוק עבדה במקצוע הזה, או אפילו אם זו רק היתה "סתם" מישהי שערקה ממחנה האויב. חז"ל מספרים שיחזקאל וירמיהו ספגו בזיונות על כך שהם מצאצאיה (ילקוט שמעוני בתחילת פרשת פנחס).

יש ביקורת על יעקב שהסתיר את בתו מעשו, ולא נתן לו צ'אנס. דמיינו את זה, וכי יש אבא נורמלי שהיה מביא את בתו למפגש עם גנגסטר כזה שמגיע עם כל הפמליה?… לא חושב שהייתי עושה את זה, אבל ברור שחז"ל מוסרים פה מסר, בעולם כזה שבו כל כך קשה לקבל צ'אנס אמתי, ואמון שאתה יכול לתקן גם אם לא היית בסדר. כנראה שיש ציפייה שנלמד להסתכל על דברים קצת אחרת…

והשיא זה דוד המלך. כשהוא נולד יש סוברים שהוא ממזר. וגם אם לא, אז לא ברור אם הוא יכול לבוא בקהל. הוא הילד הדחוי, זה שמסתירים. אין לו מקום בעולם. לא שאנחנו נגדו כן? אבל בינינו. "הוא לא משלנו"… אם כבר מלך, אז למה שלא יהיה גלאט. מגיל אפס הרי אנחנו שומעים על אלוקים שמדקדק כחוט השערה, שרוצה את הפרהסיה שלנו מוקפדת כמה שיותר, ומה הרקע של כל אדם, ואיפה הוא על הסקאלה, מאין בא ולאן הוא הולך. הרי המינימום זה לנבור בעברו של כל מועמד לתפקיד כלשהו ואז לפרסם שכולם ידעו שבכיתה א' הוא חידד לאחותו עיפרון לאוזן… זכות הציבור לדרוש פרפקט.

נו, הוא נבחר למלך. ואז נרשמת על שמו פרשיה שיצרה כותרות ענק. לוחמי הצדק כמו גם מבקשי הצהוב חוגגים על זה, לשלוח מישהו לקו ראשון, כשאלו המניעים? זה מלך זה? עשה תשובה? נו באמת…

ובואו נגיד שאם לשפוט לפי החינוך שהוא נתן אז חלק מבניו יצאו לא משהו. ולא נראה שהיו מתקבלים למוסדות הכי נחשבים…

לא לכל הדוגמאות יש באמתחתי הסברים המניחים את הדעת, הרי ברור שצריך להעמיק בכל סיפור כזה (שלא אובן כמקל ראש בנורמות מוסריות חלילה). מה שכן, המשיח שלנו לא גלאט. ואלוקיו הוא לאו דוקא אלוקי המושלמים, היפים והנכונים. הוא הרי מקשיב בחמלה לגנב שמתפלל לפני הגניבה שיילך לו טוב כי יש לו ילדים לפרנס. הוא מזכיר לנו בכל פינה בתורה מאיפה באנו ושלא נעוף על הזר והגר, כי מה בדיוק אנחנו. הוא אלוקים שמעדיף התרסות כאובות של איוב, כי הן כנות ואמתיות, יותר מאלף הסברים יפים של חבריו שיודעים בדיוק מה נכון וראוי לחשוב בכל מצב.

זה לא שאנחנו לא מבקשים להיות הכי טובים ומדוייקים שאפשר. אבל כל זה לא במקום חמלה, אמון, ענווה, מתן הזדמנות אמתית, והבנת המורכבות של העולם אנושי.

ובחג מתן תורה, שיכול היה אולי להצטייר כחג של אליטות, של הלומדים והמשכילים, מבחינה מנטלית – של אלו שיודעים בדיוק מה נכון ומה לא ומה צריך לעשות ואיך מדוייק להתנהג. דוקא אז מגילת רות מזכירה לנו מאיפה המשיח שלנו הגיע ומה ועד הרבנים לענייני משיח היה חושב עליו. ודווקא אז נפטר אותו דוד. ודווקא אז נפטר אותו בעל שם טוב, שלא הביט אל ההירארכיה של העיירה היהודית כי אם אל הלב הפועם גם באותו איש פשוט שלא יודע להתפלל, אותו בעל שם טוב שעליו כתב אלי ויזל "אצלו אף אחד לא נשאר בחוץ". אף אחד…

(במדבר-שבועות תשפ"א)